בתחילת השבוע נגמרה השנה. תחושת הסיכומים שאפיינה את מסכי הטלוויזיה והעיתונים חדרה גם לספרה הפרטית שלי והציפה לי את המודעות ברגש נוסטלגי מתקתק. לכן, בבוקר הסילבסטר, לקחתי יותר משלוש קפסולות של אומגה 3 והורדתי אלבומים ישנים מהבוידם. שמן הדגים זרם לי במוח ושחרר טראומות וחדוות נעורים, עברתי תמונה-תמונה תוך כדי זה שאני נזכרת במאורעות היום בו היא נלקחה וזה היה קרוב לנפלא. חשבתי לעצמי איך השנים עוברות ועל זה שאריק שרון שוכב במיטת יחיד כל כך הרבה ימים ושהוא בטח נורא רזה.
קראתי ברכילות שזוג חברים נורא טובים שלי נפרד. בהתאם, צלצלתי לקבוע פגישה עם הגבר ולדרוש בשלומו בפינת רחוב. לכאורה הוא נראה רגיל לגמרי אך הבל פיו היה חריף וידיו רעדו בזמן שעישן. למרות שהנוכחות שלו היתה מעיקה הסכמתי להתלוות אליו לאירוע מקסים בראשותה של ציפי ליבני בצוותא תחת הכותרת "לב אמיץ לב אישה". פגשתי מספר עיתונאיות מבוגרות ומעניינות וכמה חברות כנסת מהגל החדש של שינוי. כולן כרובן לבשו לבן. אפילו חברי, הפרוד הטרי, לבש לבן ורק אני התביישתי שלא ידעתי על הסכם הטקסטיל המקדים והתהלכתי בין כולם עם גולף כתום. למרות שכולן נעצו בי מבטים, התנהגתי כאילו לא אכפת לי והתחזקתי במלותיו של הרב קוק, "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר; אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק".
ביום שלישי קיבלתי על הבוקר בשורת איוב: חברתי מילדות סופי שומרון, שעזבה אשתקד את העיר וניהלה במושב צליל חווה אוטרקית וצימרים, ניסתה להתאבד. הדבר היה עבורי לא פחות ממטריד ולכן ללא היסוס הזמנתי מונית ונסעתי אליה. בדרך התיידדתי עם הנהג ש', שסיפר לי על ההרפתקאות רבות שלו כנהג של הטאלנטים בפסטיגל 2005. הוא גם סיפר לי שמזה שלושה חודשים עוקב אחריו עורב לכל מקום. הוא מחכה לו מחוץ לבית ונוסע אחריו במונית בכל העיר, במקרים מסיומים העורב גם תוקף אותו ומאז חייו הפכו לגיהינום. למרות שהיתה לי בחילה איומה מהחימום במכונית כיביתי את הסלולארי שלי, הקשבתי לסיפורים שלו ושאלתי שאלות רלבנטיות.
הזיקוקים של קירשנבאום
כשהגעתי לחווה בצליל, גיליתי כי סופי לקחה מנת יתר של כדורים הומיאופתים ולכן שרדה. כמו כן גיליתי כי הסיבה לניסיון סיום החיים המוקדם, היה כתוצאה מגידול בביקוש הצימרים שלה, המסכנה פשוט לא עמדה בלחץ. מחקרים מראים כי התאבדות נפוצה יותר במקרים של התעשרות יתר מאשר במקרים של פשיטת רגל, לכן זה היה מובן. אכלנו ביחד פירכיות אורז עם דבש פרופו-ניצאה וחיזקנו זו את זו.
לסוף השבוע הראשון של 2007 היה בתל אביב אווירה חגיגית. בלי לנסות להרשים, תושבים רבים השאירו את הביקורת והציניות בבית ויצאו לשדרות רוטשילד להשתתף במצעד השלום של גיידאמק. היות ולא אופשרה כניסה לערבים, יוסוף נשאר בבית אבל לא הרגיש כלל מקופח. הוא הבין כי הרגרסיה החברתית היא תהליך טבעי שבסופו שחרור קומוניסטי גדול, ולכן התנגדות או מחאה לא היתה עבורנו בכלל אופציה. אני רקדתי יחד עם כולם ואפילו נכנסתי למקווה הקולקטיבי להיטהר. שלחתי לו תמונות מהאירוע דרך מולטימדיה והבאתי לו בשקיק ניר סושי.
במוצאי שבת קירשנבאום הוציא את הזיקוקים ועשינו בגינה הילולה משלנו. היין זרם כמו דם והחיים פעמו בנו כמו מצ'יסטה. שעה אחר כך, האווירה דעכה וכל חברי הקרובים ישבו צפופים ושתקו, מישהו ניגן על חליל ויונה השמנה חילקה רוגעלך שחיממה במיקרוגל. התבוננתי מהצד באבא שלי וחשבתי שלמרות שבני האדם למדו לצוף יש עוד תקווה למבול.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי כל קשר בין המדור למציאות מקרי ושקרי, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד ***