חיבור לבועטים

עבור חובבי הכדורגל שבינינו, השם טל בניה מרעיד אי אילו ענבלי-פעמונים, שמצלצלים חזק לכיוון מכבי פתח-תקווה של שנות התשעים. בניה, שבראשית דרכו ככדורגלן סומן כאחת מההבטחות של הכדורגל הישראלי, לא הצליח לפרוע את השטרות שהונחו על שמו. האשמה העיקרית לכך נעוצה בתזמון אומלל. החל בראשית שנות התשעים הוצפו מגרשי הכדורגל שלנו בים של שחקני קישור צעירים ויצירתיים כגון ברקוביץ', בנין, אבוקסיס, נמני, זוהר, עטר ואחרים, שהתנחלו על המשבצת הטאקטית של בניה וחסמו עבורו את הדרך לתהילה. לגלוגו של הגורל הופך מרושע במיוחד, אם נשים את ליבנו לכך שעל הנייר, ההבדל בין טל בניה לבין טל בנין – קפטן נבחרת ישראל – הסתכם בלא יותר מאשר החלפתה של האות הסופית בשם המשפחה.

והנה, בגיל 39, לאחר שהסב את נעלי הכדורגל בלפ-טופ, משגר בניה אל מדפנו ספר פרי מקלדתו. במרכזו של הסיפור עומד – וליתר דיוק שוכב - אורן, רווק מבולבל שטועם בתאווה את טעמן החמוץ-מתוק של בנות תל-אביב, אך לא מצליח להיחלץ מדמותה של אהבתו הנושנה והמפוספסת, ענת. חיוכה אינו מרפה מליבו וריח גופה אינו מרפה מנחיריו. את דרכו חסרת המנוח אל זרועותיה של בת הזוג המושלמת, עושה אורן לצד חבריו, ששקועים – כל אחד בדרכו – במערכת זוגית מעיקה ומייבשת. לזכותו של הספר, נציין שהקריאה עשויה לעורר אצלנו פתרונות יצירתיים לבעיות הנוגעות לקשרים רגשיים, מיניים, סלולאריים או אחרים עם המין השני. לחובתו של הספר, נציין את חלוקת הפרקים התמוהה ואת נטייתו המופרזת של המחבר לנסות להקסים אותנו בכל מחיר, בכל דיאלוג, ולעיתים אף כמה פעמים באותה שורה.

בספר שעוסק ביחסים בינם לבינן, המלכודת המסוכנת מכולן היא הקלישאה. ובמקרה שלפנינו, כך נדמה, בניה נפל למלכודת הזו כמו חלוץ כבד רגליים, שצולל בתיאטרליות בתחום רחבת השש-עשרה כדי לסחוט פנדל. שימושו התכוף בצירוף המילים "הביצה התל-אביבית" הוא מקומם במיוחד. ביטויים כגון "ביצה", "בועה" ודומיהם – לתיאור עירי האהובה - לא זו בלבד שהם לעוסים, מצוצים, סחוטים ומשמימים, אלא יש בהם גם משום הוצאת דיבת-חינם והתנשאות בלתי מוצדקת. ביטויים שיפוטיים שכאלה, ששגורים בדרך כלל בפיהם של אנשים שלא נולדו בתל-אביב אלא היגרו אליה, הומצאו על-ידם כדי לפתור את המבוכה שהתעוררה אצלם לנוכח אופיו של מקום מגורם החדש, זאת, באמצעות מניעתו של כל קשר רגשי כלפי העיר, כמעין מנגנון הגנה. אך תל-אביב היא לא בועה, לא ביצה, ולא שלולית. תל-אביב היא בית. ומי שלא רואה זאת, מוטב לו שיחפש את נרקיסיו בביצה אחרת.

ואולם, לא יהיה זה הוגן לשפוט את הספר תחת פרץ הרגשות הכנים שנטפו מן הפסקה הקודמת. "ככה לא בונים חופה" הוא לא פחות מאשר ציון דרך של ממש, בכל הנוגע לספרות מעשה ידם של ספורטאים וספורטאים לשעבר. עד היום הורגלנו לכך, שבכל פעם בה איש כדורגל העלה לכתב את שעל ליבו, היה זה תחת מטרייה ביוגרפית ופנקסנית, על-פי רוב כדי לסגור חשבון עם אלי אוחנה, אברהם גרנט או הבעלים של שיפודיית אווזי. יעידו על כך אלה שקראו את ספריהם של איל ברקוביץ', חיים רביבו ושלמה שרף. בניה הוא הכדורגלן הראשון, שהתיישב מול מסך המחשב כדי להוליד יצירה ספרותית שלמה ואמיתית, שעל-אף מגרעותיה, היא עודנה מעשה אמנות מבורך.

שנים אחרי שהברקוביצ'ים והרביבואים דחקו את רגליו ממרכזו של מגרש הכדורגל, טל בניה יכול לרשום בסיפוק ניצחון גדול, ולהצהיר – אם נשתמש בלשונם של הכדורגלנים – שהוא סו?פר לגיטימי בליגת-העל.


"ככה לא בונים חופה" מאת טל בניה (הוצאת דף חדש)