אולי זה לא צריך להפתיע אותי, אבל הדמות העגולה ביותר בסרט "טלי פחימה חוצה את הקווים" היא זו של זכריה זביידי. שלא כדמויות הישראליות החל מפחימה ומשפחתה וכלה באיש השב"כ יצחק "דוצי" דר התנהלותו של זביידי נראית מתבקשת מאליה. כל פעולה שלו מובנת בקלות לצופה ההדיוט. המחוות האנושיות שלו הדרך שבה הוא לועג לרצינות הצה"לית, או התרגשותו לנוכח ראיון טלוויזיוני עם ידידתו טלי נראות מבעד למצלמה כמהלכיו של המבוגר האחראי היחיד בסיפור הזה. ולא בכדי.
מול זביידי השקול שמצטרף למאבק המזויין בעקבות מותה של אמו מירי צה"ל דמותה של טלי פחימה מסקרנת עוד יותר. מה גורם לבחורה צעירה מקריית גת להופיע בוקר אחד בג'נין? כלום די בסקרנות, חוש צדק מפותח, אינדיבידואליזם, או שיש במעשיה יותר מכך? מה שחשוב לכל הצדדים להבהיר הוא שלא היתה כאן מעורבות רומנטית. האימה הזו מחילול כבוד המשפחה במובנה המורחב קרי השבט היהודי והערבי בהתאמה משחקת תפקיד חשוב בפרשיית פחימה. החל מההודעות הקוליות שמתקבלות בבית משפחתה של פחימה, המדברות על "זרע ערבי", וכלה בהבהרותיהן של אמהות פלסטיניות שקולות שהכירו את טלי במהלך שהותה בג'נין, שמקפידות להדגיש שוב ושוב ש"היא לא באה לזנות כאן", ושהיחסים בינה לזביידי הם כיחסים בין אחים.
אם ברמת התת-מודע הלאומי ברור שחלק עיקרי מהפרשה סובב סביב חרדות מיניות ע"ע ייחוס שם התואר "זונה של ערבים" או "עומו סמולני" לכל מי שחשוד בשמאלניות יתר הרי שהיה ניתן לצפות מהממסד הישראלי-יהודי שלא יתמסר לכל גחמה לאומנית, ובטח ובטח שלא ישלח את חייליו ופרקליטיו למשימה שאין בה יותר מהגנה על "כבוד המשפחה". לפי עדות ראייה, חיילי צה"ל שחיפשו אחר טלי בהיסטריה פנו לעוברים ושבים והסבירו "יש פה שרמוטה, הרסו את כל הבתים בחיפוש אחריה ושאלו איפה הזונה שבאה לפה". גם ההאשמות נגד טלי, שבתחילת ההליכים נגדה קשרו לה סיוע בפיגועים והסתיימו בקול ענות חלושה תרגום מסמכים מסווגים שצה"ל עצמו הפקיר בשטח וזביידי עצמו קרא אותו ללא קושי נראות כדרכו של הממסד להחזיר לתלם את מי שחשודה בזנות עם האויב.
כולה בחורה מקריית גת
גם מר "דוצי" מהשב"כ מחזק את הטענה הזו. במפורש הוא מודה, כנראה מבלי להבין את המשתמע מדבריו, שהמטרה העיקרית של הרדיפה המשפטית היא למנוע מפחימה לחזור על מעשיה, לחצות את המחסום המטאפורי שבין ישראל לפלסטין ולהתיידד עם האויב. הבעיה אינה בשמאלניות, כפי שמסבירה פרקליטתה של פחימה, שכן אורי אבנרי וחבריו נכנסו למוקטעה במהלך המלחמה במטרה לשמש מגן אנושי לערפאת ואף אחד לא חשב לעשות להם משהו. לא. הבעיה היא שטלי היא בסך הכול "פחימה אחת" מקריית גת, בלי ארגון גג, בלי גב כלכלי, בלי ברנז'ה שמאלנית לגיטימית (כמו אקדמיה, תקשורת וכו') וככזו היא מטרה נייחת לגחמות ההיסטריו?ת של השב"כ.
מבעד לסדרת ההתרחשויות, פחימה עצמה נותרת דמות לא מובנת, כמעט מסתורית. היא עצמה מתקשה להסביר את מעשיה. היא מתנסחת היטב, למרות שניכר שהיא בהלם ממה שקורה סביבה. אבל כדרכם של מהלכי התבגרות, גם זה של פחימה עובר דרך שבירת מיתוסים ("לא חשבתי אף פעם שצהל שלנו עושה דברים כאלה") ומסתיים במקום מבודד, עצמאי ומודע לעצמו. לא המניפסטים המדוייקים שלה מדכאים תחת, אלא דווקא לקראת הסוף, כשהיא מתארת איך הרגישה כשהשופט הישראלי הרשיע אותה (בעסקת טיעון, שעליה חתמה אחרי שנשבר לה הזובי מהמעצר המנהלי, הבידוד והטרטורים). איך זה מרגיש כשהמדינה שלך, המקום שאיתו אתה מזדהה, גם אם מתנגד לפעולותיו, מתכחש אליך, מכריז עליך כבוגד וגוזר עליך כך וכך תעניות כעונש.
רק זביידי ממשיך לשמור על נקודת מבט יציבה לאורך כל הסרט. הוא בז לממסד הישראלי, מתרגם בעצמו מול המצלמה את המסמך שפחימה מואשמת בתרגומו, ולו כדי להראות שאין לו צורך במתורגמן, מתקן את השגיאות של המודיעין הישראלי ("1.80? זו טעות, הגובה שלי 1.88 מ'"), ונראה מבואס לנוכח מצבה חסר האונים של טלי בכלא הישראלי. הוא כבר עייף מהמאבק המזויין, מאמין בשלום ומאחל לנוער הפלסטיני שלא ללכת בדרכו. בשורה התחתונה, לכו תדעו כמה חיים הצילה פחימה ככה, כשעצם ידידותה עם לוחמים פלסטיניים הוציאה להם את החשק לפיגועים, לפחות בתחומי הקו הירוק. עכשיו נסו לחשב כמה פיגועים מנע "דוצי" מהשב"כ. קצת פדיחה, לא ככה?
"טלי פחימה - חוצה את הקווים", בימוי: טל חכים. אמש בערוץ 8