נאס גדול היה פה

ברשותכם, נגמור עם זה על ההתחלה ונגיע לשורה האחרונה – קלאסיקה. איך התגעגעתי לשמוע את המילה הזו. כי מעבר לכל הבאזז על הסולחה עם ג'יי, ההחתמה בדאף ג'אם, השמועות שהלכו וגברו אודות אלבום שהולך לזעזע את המערכת, ויותר מכל, שמו של התקליט – "Hip Hop is Dead" – יש כאן את ההיפ הופ הכי אוסול; היפ הופ באורגינל בלי לזיין את המוח ולהידרש למאבקי אגו עם עמיתים, שוטרים, מעריצים ובעלי חברות תקליטים. היפ הופ קלאסי, שמגיע מפיו מפיק המרגליות המילוליות של האיש היחידי כרגע, שיכול לתת פרספקטיבה שנמשכת לאורך שלושים שנה על כל המוזיקה הזו, אותה הוא בחר להגדיר כמתה. נאס. למה מי חשבתם?

הרבה אנשים מדברים היום. מזיינים את המוח, שוכחים את אלו שבאו להופיע מסריחים מטיגון צ'יפס, אבל החזיקו את המוזיקה בחיים כי הם דיברו לעניין. ממהרים להכתיר מלכים לרגע תוך ניסיון נואל לקפוץ על העגלה מוזהבת 'הרימס' של ההיפ הופ ששועטת מהר, מהר מדי, בכיוון אחד. לעיתים נדירות מישהו מבין הנוסעים במחלקה הראשונה מסתכל אחורה ונזכר. "Hip hop is Dead" הוא האחרונה שבהן.

בואו נשחק אותה סקיט של בודי קאונט לפסקה אחת. כל מי שהשמות הבאים לא אומרים לו כלום: קול הירק, ראקים, קרייג ג'י, אמ.סי שאן, מו די, בלאק שיפ, ספיישל אד, ספייס 1, פוזיטיב קיי, ספינדרלה, פו-שניקס, יאנג אמ.סי, טון לוק, מייק ג'ירונמו, פורס אמ.סיז, שאנטה ואי.פי.אם.די יכול למצו...אתם יודעים את ההמשך.

באלבומו השמיני והחשוב ביותר, שמגיע אחרי צמד אלבומים טובים מאד לכשעצמם, נאס – הראפר הכי משורר שחי כרגע – שם את עצמו בצד ומקבל נקודת מבט של מעריץ, שרואה מה נסגר עם האהובה שלו, זו שעל קברה הוא מצולם מניח ורד שחור ולא מזיל דמעה. נאס חוזר אחורה. לימים הראשונים שלו כילד פעור עיניים ושמוט לסת בקווינס, כשראה את כל האגדות האבודות של ההיפ הופ במסיבות רחוב, בבאטלים שזכו למעמד מיתולוגי, כשהכל קרה למטה ברחוב ולא בטלוויזיה. כשזה היה אחלה פתרון מה לעשות עם כל הזמן הפנוי והמכרסם הזה ולא וואחד ביזנס שצריך לשמור אותו בחיים בכל מחיר. כשהיה את מה שחסר כל כך היום, התלהבות. והוא לא נוסטלגי, למרות שנוסטלגיה זה נאס.

אין כאן התרפקות של אדם זקן במונחי היפ-הופ על ימים אבודים וטובים מאלו. עזבו זה משעמם, טרחני ומדיף ריח לא נעים של סובייקטיביות מאולפת בצו הזיכרון. נאס בא בשם האגדות האבודות של ההיפ הופ, בשם המסורת. המוזיקה. והיום, מי כמוהו יודע, שהרבה מאד אנשים יטו אוזן אם רק יגדיר אותה בראש חוצות כמתה. אצלו, אם אתם שואלים, היא מעולם לא הייתה חיה ובועטת כל כך. סקוט סטורץ', קנייה ווסט, L.E.S, סאלאם רמי, ד"ר דרה ויותר מכולם - וויל.איי.אם - השכילו להבין לאיזה מעמד הם שותפים והביאו לנאסקו את הביטים עליהם הוא נשמע הכי נאסטי שיש.

שיר הנושא והסינגל הראשון הוא הדוגמא המאלפת ביותר לאלבום הזה. וויל, צ'יזי, משומן ובלתי נסבל בבלאק אייד פיז יוצא כאן (ובכל אלבום טוב של השנה הקודמת) סופר-מפיק עם ביט מהחלומות, שתופר בדיוק את נאס למקום ממנו הוא מספר את הסיפורים בחרוזים ומסביר בעצם מה קורה כאן. הברייק בו הקהל שואג בקצב "היפ.הופ.היפ.הופ" ועליו נאס יושב עם אחד מבתי התוכחה הטובים שלו אי פעם. כשהביט חוזר אלמנט אחר אלמנט, זה מאה אחוז צמרמורת. מהסוג החמור ביותר. הצמרמורת השנייה מגיעה, איך לא, בקטע מספר 7. תרועת חצוצרות מסומפלת מהתזמורת של פראג מבשרת על הדואט שהכי הרבה ציפו לו בהיסטוריה של המוזיקה הזו. ג'יי וזי ונאס, מלכי העיר ניו יורק, פעם ראשונה ביחד באותו אולפן. בכזה אירוע למעט מאד אנשים בעסק הזה יכול להישאר אוויר. השניים כמובן לא מפספסים באות. שיר שגדל וגדל וגדל גם הרבה אחרי ששוככת ההתלהבות מהמעמד. ככה זה כששמים שני אלופים על ביט של מלכים. השלום תמיד מנצח.

האלבום כולו חף מרגעים מתים. יוסיפוס פלביוס של דברי ימי אימפריית ההיפ הופ מחליף כאן את הדפים ונדמה כי הם לא נגמרים לו לעולם. תקשיבו או תשתעממו, ההיסטוריה של ההיפ הופ מקופלת יפה-יפה באלבום הזה וכתובה בחרוזי זהב. הקול הכי מעניין מפכה כאן כמעיין המתגבר משיר לשיר, ובכל אחד מהם חורץ עוד חור על חגורת האליפות שלו. עם קינות נאס מושלמות כמו "Hold Down The Block" בו הוא מצייר, עד אחרון הפרטים, את הבלוק בקווינסברידג', שבסוף השיר נהפך לתבנית נוף שכונתך; ו- "Not Going Back", שמדבר על אותו נושא רק מכיוון אחרי לגמרי, כשמרת קליס ג'ונס סוגרת את זה מושלם בפזמון. סנופ ודה גיים, כל אחד בתורו, מביאים אתם ווייב קליפורני מרענן לאווירת הסאבויי, אחרי שנתנו אקסטרה שכתובים לטקסט (דה גיים יותר טוב), לפני שפתחו את המיקרופון. "Blunt Ashes" מעלה באוב את האנשים שעשו את הרגעים הגדולים בסול ובתרבות השחורה בכללותה. אחד מהענקים שבהם קופץ לביקור ב-"Can Forget About You" . וויל.איי.אם חוזר ומביא אתו צמרמורת נוספת, כשהוא חותך את "Unforgettable" של נאט קינג קול, מעשה אמן בעל נשמה ענקית ורגישות לדינמיקה החמקמקה בין המלודיה לבין הגרוב, כדי שנאס יספר על הרגעים שלעולם לא ישכח, רגעים שהפכו אותו למאסטר אמיתי. לבלתי נשכח.

כמו האלבום הזה למשל. חרף כותרתו המספידה, הוא מציג כאן את ההיפ הופ הכי חי שיכול להיות. אתם יודעים, ראפר שיש לו מה להגיד, ביטים שתופסים ויותר שירים טובים מלהיטים. היפ הופ , היה פעם דבר כזה. תודה רבה לנאס שהעיז להסתכל לאחור.

נאס, Hip Hop is Dead (הליקון)