מבצע סבתא

איתי טיראן מדבר יידיש בסרט "בית אבי" של הבמאי דני רוזנברג, שרואה את השפה הנכחדת כאלטרנטיבה לאתוס הציוני

דפנה ארד
10/01/2007
יח"צ - חד פעמי

"לעשות סרט ביידיש זו קריאת תיגר על התרבות של היום" אומר דני רוזנברג, הבמאי הצעיר של הסרט "בית אבי", או ביידיש "מיין טאטע שטוב". "זו אלטרנטיבה למחסומים ולכיבוש" הוא מוסיף. בסרטו החדש ישנו ניסיון לחזור למסורת הסרטים היידים, שצולמו לפני מלחמת העולם השנייה באירופה.

"מיין טאטע'ס שטוב" מתרחש בתקופת מלחמת השחרור ומספר את סיפורו של לולק (איתי טיראן), פליט שואה צעיר, המגיע לארץ ומיד מגוייס להשתתף במלחמה, ונפגש עם מינץ (מיקי לאון), ניצול שואה, המפקד עליו . "מדובר בסרט פוליטי" מצהיר רוזנברג. "החטא הקדמון שאנחנו משלמים עליו היום נוצר בתקופה בה הסרט מתרחש. הסרט מתייחס לניצולי השואה שעלו לארץ בתקופת המלחמה, חיילי הגח"ל, וגם נוגע בטרגדייה הפלסטינית של הנכבה, ובעצם מדבר על פליטים באשר הם."

רוזנברג התחיל ביצירת הסרט במסגרת לימודיו בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה "סם שפיגל" בירושלים, ובסרטו משחקים בעיקר שחקני תיאטרון: נטשה ויטלוביץ'-מנור ומיקי ליאון מתיאטרון גשר; ואיתי טיראן, מתיאטרון הקאמרי. צילומי הסרט הסתיימו כבר באוקטובר, והסרט מסתיים בצילומים בפולין.

"טיראן נכנס ברגע השיא לכפר ערבי לאחר שתושביו גורשו" מספר רוזנברג, "ושם הוא מתפכח. בסופו של דבר הוא מחליט לברוח לביתו שכבר לא קיים, בפולין, ושם הוא פוגש את הוריו, וזה קורה תיגר על הנסיון לקדש את מחיקת הגלות, שכחת העבר והזכרון והתרבות היהודית."

רוזנברג, בן 27 מרמת השרון, הוא אחד מהבוגרים המצטיינים של בית הספר לטלוויזיה וקולנוע ע"ש סם שפיגל. במהלך לימודיו ביים שני סרטים קצרים פוליטיים "הטייפ האדום" ו"דון קישוט בירושלים", שהשתתפו בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם וזכו בפרסים רבים ביניהם: פרס וולג'ין לסרט העלילתי הקצר בפסטיבל ירושלים, צל"ש דוב הזהב בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין 2005 ועוד.

טוב לדעת (מקודם)

האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבי ברכיים? זו האמת

מוגש מטעם בי קיור לייזר

סרט ראשון ביידיש אחרי שישים שנה

"בית אבי" הוא סרט דרמה דובר יידיש - בחירה מוזרה לבמאי צעיר כל כך. רוזנברג מסביר: "הבחירה ביידיש היתה עקרונית כאלטרנטיבה לעברית ולייצוג של מלחמת העצמאות בסרטים המגוייסים של קום המדינה. ניגוד לזהות הציונית של 1948." מבחינה אישית, הוא מספר, זה שנים רבות שהוא "קורא ושומע יידיש, שהיא גם ניסיון שלי להתחבר לתרבות אחרת שאותה בעצם השארנו מאחור.

"בספרי הלימוד העבריים לא כתוב שבשנת 1930 היו בעולם 10 מיליון דוברי יידיש, ורק עשרת-אלפים דוברי עברית. מדובר בתרבות שלמה, שככל שאני רק חופר אני מגלה כמה היא עמוקה ואיזה הפסד גדול נוצר ממחיקתה.

זה לא כמו התרבות המזרחית, שהממסד האשכנזי היה זה שמחק אותה. כאן מדובר באנשים שמוחקים את תרבותם שלהם, זה הרבה יותר קשה. סמוך לקום המדינה אסור היה להעלות בארץ מחזות ביידיש, למרות שהיה ביקוש אדיר. היה חוק נגד זה. המחיקה היתה כל כך קיצונית, ובסרט אני מנסה לקרוא תיגר על הרס התרבות הזו".

רוזנברג שואף לתת בסרט את הבמה ליידיש, שמדוברת בו כשפה מרכזית, ולא כשפה שניה. לדבריו, לפני כ-60 שנה היתה בישראל סצינת קולנוע יידית מפותחת מאוד - ואפילו צולם מערבון ביידיש. "יידיש היתה מאוד רלוונטית עד שהציונות החליטה להרוג אותה" הוא אומר. סרטו שלו, על כן, הוא הסרט הראשון הדובר יידיש אחרי 60 שנות שתיקה.

השחקנים בסרט, איתי טיראן ומיקי ליאון, לא ידעו את השפה הנכחדת מעבר למילים הבסיסיות שנטמעו בשפה העברית (מדרעק ועד פוץ). לכן עבדו השניים עם מורה פרטי ליידיש, המשורר משה סחר, שכתב בזמנו את התסריט לסרט "שני קונילמל".

טיראן התאהב ביידיש ברגע שהוא התחיל לעבוד עם משה. נרקם ביניהם סיפור אהבה." גם עכשיו, אחרי הצילומים, טיראן וליאון לא זנחו את השפה החדשה-ישנה. "שניהם מדברים עכשיו יידיש מצוין" מספר רוזנברג, "ואפילו התחילו לקרוא שירה ביידיש."

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully