וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

אודי שרבני

8.1.2007 / 12:22

לאודי שרבני יש מקום אחד, יחיד ומיוחד, שבו הוא נפגש בסיטואציה אחת, יחידה ומיוחדת עם ניל יאנג. על החוף

מדי פעם אני מסיע אותו לאותה רצועת חוף קבועה. בזמן שאחרים קנו את קרקעות החוף ובנו עליהן משהו אחר, הוא שילם על חול. רק על חול; גם בימים שאני לא שומע ממנו, רצועת החוף הזאת שלו - היא נשארת אותו דבר, מחכה לבואו. הוא מקפיד להשאיר שם שמשיה עם שני כסאות, פחיות משקה, קדילאק קבורה (זכר לחתונה דרומית שלא צלחה) וקולב עם ז'אקט צהוב לשימוש ספציפי; הסתכלות על הגלים.
על החוף.

*****

הוא חבר טוב שלי, אני מאמין שאני גם חבר טוב שלו, אבל אני לא יודע מזה ולפעמים אני משאיר את זה ככה, למרות שמדי פעם אני מרגיש מנוצל; כשאני רוצה לשמוע ממנו, הוא מחייב אותי לאותה נסיעה ארוכה אל אותו חוף, מוסיף כמה מילות פרידה (בדרך כלל אומר שאני טיפת שתן כנגד הרוח, אבל מיד מרגיע אותי שגם הוא), וזהו. אפילו לא מבקש ממני שאחזיר אותו הביתה, או שאחכה לו. אבל אני יודע שחברים אמיתיים באמת לא בודקים כמה פעמים התקשרת אליהם, או מצד שני לא מתקשרים בשביל להתפנקס, אז אני מוריד כל מחשבה שכזאת מהראש. "העולם ממשיך להסתובב ממילא", הוא אומר לי.
על החוף.

****

כשהוא מגיע אל רצועת החוף שלו, שכניו מסתכלים עליו ומתפלאים על כך שלא עשה משהו עם הרצועה הזאת של. תמיד הרי ישנה איזו רצועה ש"צריך לעשות איתה משהו". ישנם כאלה שלוקחים רצועות וממצים אותן מהר, מפחדים שלאחרים לא תהיה סבלנות כלפיהם; מקצרים סולו של גיטרה, או מבטלים כניסת מפוחית, אבל כשאני מוריד אותו אל אותו חוף קבוע, אני רואה שהוא לא מסתכל לצדדים אל אותן מרפסות עמוסות אנשים, אפילו שהם מבקשים זאת; לטוב או לרע, מה שהיה הטוב של פעם בעיניהם, נשאר רק שם, ומה שרע עכשיו עוד אולי יהיה טוב. הוא יורד אל החוף, לוקח את אותו ז'אקט צהוב מהקולב, שם ידיו בכיסים ומתבונן בגלים. מדי פעם הוא צריך את זה, בדרך כלל אחרי מסע הופעות.
על החוף.
****

הוא סיפר לי (שוב) על אותו ראיון רדיו בו הגיע להתארח וגמר לבד, עם המיקרופון. הוא (שוב) נשמע כמו אחרי כל פעם שסיפר לי את הסיפור הזה; ציני, אבל פגוע, נוסטלגי, אבל ידוע, מאוכזב אבל מצחיק. כשהוא מבקש ממני להסיע אותו אל החוף אני כבר יודע איך הוא מגיע אלי. לא פעם חשבתי על זה שאני חבר שלו לסיטואציה אחת ויחידה, חבר של מטען ספציפי; למרות שיש לו רצועות חוף שונות על כל זרם כזה או אחר, אלי הוא מגיע רק כשהוא רוצה לפרוק את אותו מטען. את המטען הזה. לא פעם גם ניסיתי לדעת מה אני מקרין בכך שהוא מגיע אלי עם אותה בקשה לנסיעה אל החוף, אל אותו חוף, אבל אני יודע שאם אכנס לזה אני רק אסתבך. הורדתי (שוב) כל מחשבה בנושא מהראש, הרי גם אני פונה לאנשים שונים בהתאם לסיטואציות בהן אני רוצה לשתף אותם. הוא צריך אנשים, אבל לא יכול להתמודד איתם יום-יום.
על החוף.
****

השמים, הם בדיוק לפני הגשם. עננים שבורים מהולים בשחפים והוא מסתכל על הגלים עם הגב אלי. תמיד אחרי שאני מוריד אותו באותה רצועת חוף שלו, אני מחכה כמה שניות לראות אם הוא יסתובב אלי ויגיד משהו, אבל עם הזמן אני מרפה. היום אני משלב לראשון ונוסע. אמנם עדיין תוקפת אותי תחושה תמידית שהוא יסתובב אלי בדיוק בהחלטה שלי לנסוע, אבל אני יודע שתמיד הוא יהיה שם. העולם מסתובב, אתה יודע.
על החוף.

Neil Young, On The Beach, 1974

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully