חומת מגן

חלק ניכר מכוח המשיכה של "בסודו של אריאל שרון", ספרו החדש והמרתק של אורי דן (הוצאת ידיעות אחרונות), נעוץ בקושי להגדיר אותו. "בסודו" הוא לא בדיוק הביוגרפיה של שרון, אם כי הוא גם; הוא לא בדיוק אוטוביוגרפיה של דן, אם כי הוא גם. במובנים רבים זהו בעיקר רומן-היסטורי-פוליטי.

מערכת היחסים בין דן לשרון לא היתה שיוויונית למן היכרותם: דן משחזר בגאווה כיצד עמד בדום מתוח מול שרון בעת שבא לראיינו לראשונה ככתב "במחנה". ההיררכיה ביניהם נשמרה בקפידה לאורך כל הדרך, מה שלא פגם באהבה שרחש לו דן. לדבריו היתה זו אהבה כה עוצמתית עד שאפילו לילי, אשתו של שרון, התקשתה לא לקנא בה. אם כי היא התגברה.

חווית הקריאה בספר נעוצה בגישתו הבסיסית של הקורא: ציניקן יחוש אי נעימות לנוכח הערצתו הנלהבת והעקבית, של אדם מבוגר, אינטליגנטי ומשכיל, למבוגר אחר. אפשר שהקורא האידיאליסט אפילו יתרגש מכך.

בזמן שהשאיפה של כל ביוגרף היא לפצח את מושא הכתיבה, ככל הניתן בדייקנות ובאובייקטיביות, דן לא מתיימר לכך. הוא אמנם עיתונאי חריף, אך החליט כי בעניין שרון הוא קודם כל חבר. לכן זו תהיה טעות לחפש פגמים באבחנותיו ההיסטוריות של דן. אהבה אמיתית הרי מסמאת את הראייה. מה שמעניין בספר זה דווקא יכולתו של דן לנמק את השלילי על דרך החיוב. אדרבה: ספק אם שרון הציניקן היה מאמין לצורה האידיאלית בה דן מתאר אותו.

הספר מרובה באנקדוטות, רובן מעניינות, ומכביר פרטים רבים על שרון, מילדותו ועד התמוטטותו. אבל הדרך הארוכה שעשה שרון – אצל דן הוא לעולם לא היה "אריק" – חפה מכל התלבטויות או שאלות מיותרות. רבות נכתב על כך שאת התקדמותו של אריק בצה"ל חסמו קצינים בכירים משום שחששו מהפרת המרות העקבית שלו ומהקושי שלו להיגמל מ"אי אמירת אמת" כפי שכתב בן גוריון ביומנו (אך בכל זאת העריך וחיבב אותו). אבל דן משוכנע שכל ההתנגדות לשרון נבעה רק משום ש"קינאו בו". גם את צעדיו של שרון בפוליטיקה הצרו פוליטיקאים רק "משום שהם בינוניים לעומת אריק". ובכלל - את כל פעולותיו עשה שרון רק למען המדינה, העם היהודי ועתיד הציונות.

גם אם דן מגלף את עברו של שרון עד ליצירת קלסתרון המנהיג המושלם, התחושה היא שדן לא משקר. הוא מאמין בדבריו. במובן מסוים שרון הגשים לדן פנטסיה עליה חלם מילדותו. הנער הציוני, שהוקסם משחר ילדותו מספרי היסטוריה ומהתנ"ך, זיהה את שרון כגיבור התנ"כי אליו ערג, וכל מה שראה, שמע או ידע על אריק מעולם לא סתר בעיניו את גדולתו.

מכיוון שדן מאופק בתיאור רגשות, גם כשהוא מספר על רגעי שמחה ותוגה אינטימיים, התרגשות מתעוררת בקורא דווקא לנוכח היכולת של דן להצניע את עצמו מפני שרון, יכולת שמעוררת השתאות וכמעט הערכה: כך, למשל, את חתונתו שלו - לאחר שסיפר כי הבחורה בה התאהב הפתיעה אותו והתחתנה עם אחר - מתאר דן במשפט אחד, וגם הוא נפתח – הפתעה! – דווקא בשרון: "לכן שמח שרון, כשנה לאחר מכן, להשתתף בחגיגת נישואי עם צעירה אחרת, יותר יפה ויותר חכמה, שאני נשוי לה עד היום".

למעט רמיזה מסוייגת - לא כדאי להזים את הקשר בין רצונו של שרון לחסל את ערפאת לבין מותו המסתורי של הראיס - אין בספר גילויים מסמרי שיער. יש בו בעיקר פרספקטיבות אוהדות: לו היו מקבלים את התנגדותו של שרון לתפיסת קו בר לב, היתה נמנעת ההפתעה בראשית מלחמת יום כיפור; ולו השמאל הישראלי היה מתגבר על שנאתו העצמית ולא היה מפחד מיכולותיו הנדירות של שרון, ועדת כהן לא היתה מדיחה אותו תוך כדי לחץ ציבורי מתפקידו כשר הביטחון. ולו הרופאים והיועצים לא היו מעמיסים עליו עומס יתר, שרון היה מתגבר גם על האירוע המוחי.

גם היכן שדן, לכאורה, משלב ידיים עם האבחנות הידועות של מתנגדי שרון, הוא מתכוון למשהו שונה לחלוטין: הוא, למשל, מספר ששרון התעניין בקשר בין בחירתו לראשות הממשלה לבין עלייתו להר הבית בספטמבר 2000 (מעשה שלפחות מבחינה כרונולוגית הצית את אינתיפאדת אל אקצה). לכאורה זו הערכה נדירה מצד אנשי שרון – הרי בפומבי שרון שלל קשר כזה בנחרצות וטען שהאינתיפאדה תוכננה על ידי ערפאת בכל מקרה. אלא שאז מתברר שדן מדבר על קשר אחר, "קשר מוסר-היסטורי-יהודי". כלומר עלייתו להר הבית הניבה לו את ראשות הממשלה כמעין גמול אלוהי מטעם ההיסטוריה היהודית.

יש לדן גם ביקורת: הוא התנגד להתנתקות, ולכך ששרון לא תמיד שמר על נאמנות לאלה שסייעו לו (אלי לנדאו, דוד לוי), ושרון גם לא היה צריך, לדעתו, לאפשר לרודפי בצע להתקרב אליו. אבל בסיכומו של דבר דן סולח לשרון על כל טעויותיו: ידוע לו שסביב כל מנהיג מסדר גודל תנ"כי מסתופפים גם אינטרסנטים שמנסים להסיטו מדרך המלך, ומה לעשות, לפעמים גם מצליחים.

"בסודו של אריאל שרון", מאת אורי דן (הוצאת ידיעות אחרונות)