על כפות המנעול

חוצפנים, האסירים האלה בארה"ב. לא רק שהם פגעו בחברה, ועל כן הגיעו לכלא, עכשיו הם גם לא מוכנים להשתקם ולהפוך לאזרחים טובים, אלא רק מקשים על הסוהרים לקבל מידע על הפעילות הקרימינלית המתרחשת בין כתלי בית הסוהר ומחוצה לו. זו, פחות או יותר, התיזה שעולה מהצפייה בפרק הראשון של הסדרה "נעולים", המציעה, כביכול, מבט נוקב על החיים בתוך בתי הכלא הקשים ביותר בארצות הברית. לסדרה, אם להשתמש במונח מימי בית הספר היסודי, יש פוטנציאל ענק, אבל צדקנות מצד אחד והיעדר ביצים טלוויזיוניות מצד שני, משאירים אותה כיתה, והיא לא תוכל לעלות לתיכון.

לפני לא הרבה זמן זכינו לראות בלייב את הגרסה המציאותית של "נמלטים" – מכנסי השב"ס של בני סלע בשדרות דוד המלך התל אביב, מדינה בפאניקה, מרדף מכוניות, תפיסה נועזת בשדות הצפון והסיום הבלתי נמנע – עוד ביזיון תקשורתי למשטרה עם התמונות המביכות. קשה מאד להפיק דוקו שיהיה מרגש באותה מידה וזו הסיבה, שהסכמנו לסבול שעות ארוכות של דיבורים מפרשני פלילים משועממים. בעיקרון, "נעולים" היה אמור להיות כל זה, כשהרפרנס הוא לסדרת המופת "אוז". לא אני המצאתי את ההשוואה – בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק בעצמו מציעים אותה.

מה לעשות, אוז כתובה הרבה יותר טוב ונותנת באמת את נקודת מבטם של האסירים. ב"נעולים" רוצים לשכנע אתכם בצדקת המוסד והממשל ולכן הקריינות שמרחפת מעל צילומי התקריב של קטטות אלימות בחצר בית הכלא, משלבת סיסמאות שהיו יכולות להיכתב על ידי יחצ"נו של המנהל. האסירים שמרואיינים הם בדרך כלל אלו שעברו לצד השני, זנחו את הכנופיה ומספרים לחבריהם האסירים על מנעמי החיים כחפרפרת. הם גם היחידים שמתייחסים אליהם במעט חמלה.

קשה להזדהות עם האסירים בסדרה הזו, כיוון שהם מוצגים כרע המוחלט. המדינה מוצגת כסבילה לחלוטין במערכת היחסים הזו, כטוב המוחלט שאינו אשם בדבר: הפרק הראשון העוסק בבית כלא שמשמש כמפקדה של מספר כנופיות, וממנו יוצאות פקודות לרחבי ארה"ב. למרות מאמצי הסוהרים, מצליחים מפקדי הכנופיות, הנתונים בדרך כלל בבידוד, לשגר את הוראותיהם בדרכים יצירתיות מאד. אבל במקום להתעניין ביכולות הארגון ובאינטליגנציה של האנשים האלו, ולתהות מדוע בחרו לנצל את כישוריהם דווקא כך, בוחרים יוצרי הסדרה להתבכיין ולהושיט אצבע מאשימה. האסירים הפכו את הכלא למפקדה שלהם, האסירים לא רוצים להשתקם, האסירים ככה והאסירים ככה, כאילו שלמדינה ולכלא אין שום יד וחלק בדבר.

ארבע מטרות מיוחסות בספרות המקצועית לבתי הכלא: תשלום המס על התנהגות לא רצויה והרתעה, נקמה של החברה במי שפעל נגדה, הרחקתו מהציבור והאפשרות לשיקומו בסביבה מבודדת. המטרה האחרונה אינה מוזכרת כמעט בסדרה. לאחרונה דובר בתקשורת על בתי הכלא, בארץ, המשמשים כ"בתי ספר לעבריינים", ולא כמוסדות תיקון. גם בסדרה מדברים על כך, אבל שוב – האשמה מוטלת רק על האסירים.

בפרק השני, שגם הוא שודר אמש, אנחנו מתוודעים לאסיר, בן 18, שהרג ברשלנות פושעת וראוי לעונש, אבל נשלח לבית כלא קשה מדי, לאגף של רוצחים ואנסים. דרכו לעבריינות נסללת לנגד עיננו, ומנער צעיר וטוב שעשה טעות הוא יהפוך בתוך הכלא לעבריין, באשמת מערכת השפיטה והכליאה. אבל משום מה לא בחרו יוצרי הסדרה לעסוק בכך. במתרחש על המסך, היחידים שאשמים במצבם הם האסירים, והכלא נקי לגמרי מכל חטא.

במצב כזה, אי אפשר להגיע להבנה מלאה של המתרחש. הסיבה שאהבנו את אוז ונמלטים היא שהן נתנו רקע לחיי האסירים, והציגו אותם כבני אדם עם תשוקות, פחדים, וכל מה שנפש מיוסרת וסוערת של פושע מלאה בו. אבל בעולם האמיתי אין זמן להתעסק בשטויות כאלה – צריך ראשית להרתיע את הציבור, לחנכו ולהפחידו, ולא נותר פנאי כדי לעשות טלוויזיה טובה. הדבר היחיד שמציל את הסדרה הוא צילומי הריאליטי של חיי היום יום של אדם לאדם זאב בכלא, אבל גם את אלה נותנים יוצרי הסדרה, הפחדנים, במשורה. מזל שיש את אוז בשידורים חוזרים.

נעולים, נשיונאל ג'אוגרפיק, שני, 22:00