או הנרי

    מי ששולח את אודי שרבני להיפגש עם הנרי רולינס, שלא יתפלא שהסאבטקסט נכנס לו ישר לפנים

    אודי שרבני

    זה היה מסוג הראיונות שיש לך התחלה אמצע וסוף גם אם אתה לא רוצה. אתה נכנס ללובי של הילטון ורואה הבדלי פרספקטיבות על מגש; בפינה אחת זוג סלבריטי ישראלי - זן מפוחד אישונים שלא יכול להסתובב בקניון - מגיע לאיזה אימון כושר או משהו כזה, ומצד שני הנרי רולינס בדלפק. המזוודה שלו לא הגיעה לשדה התעופה והוא בא להלוות תקע חשמלי מאיש הקבלה.

    חדר מסיבת העיתונאים של מלון הילטון נראה כמו חדר ישיבות מטכ"לי מתחת לאדמה. כמה כורסאות, סוכריות ונראה לי שתכף מכריזים על מלחמה. הנרי רולינס לא מושך הרבה עיתונאים וחבל. איש כריזמטי, דעתן, מצחיק, כותב, מפיק, מביים, בעל הוצאת ספרים, מנהיג הרולינס באנד ולשעבר בלאק פלאג – מהחשובות שבלהקות ההארדקור האמריקאיות; איש רנסאנס, בקיצור. יש עכשיו מסיבת עיתונאים ואחרי זה אחד על אחד איתי. אני מתקמצן על שאלות בהתחלה, שומר שלא יגנבו לי. הוא מתפלא שקלי קלארקסון לא הגיעה.

    העתיד כבר כאן

    הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    היא אמרה שהיא מצוננת

    "לא בגלל החמאס, או החיזבאללה? חבל", הוא אומר ומתעדכן על כך שדפש מוד לא הגיעו, נותן קריצה קטנה על זה שהם יכולים להופיע בכל מקום שיש חשמל. "הייתי באיראן שבוע, והיה לי ממש טוב. פגשתי המון אנשים נפלאים. ובאמריקה אתה לא שומע את האנשים האיראנים, אלא רק מה שרוצים שתשמע. האנשים שדיברתי איתם, הם פשוט שונאים את אחמדינג'אד, ואם אתם שואלים אותי, אני לא יודע אם יש לו בכלל תכנית גרעינית, אני רק מפחד שניכנס לשם כמו לעיראק. על כלום."

    מישהו שואל אם יש לו כוונה לרוץ לפוליטיקה, אבל זה לא בשבילו. "אני עושה המון צדקה ושותף בארגונים, ואני לא טיפוס חכם מי יודע של השכלה על-תיכונית, אבל אני יודע שתמיד אפסיד. אני לא מוכן לקפוץ לפוליטיקה. כל אחד ימחץ אותי שם". אני מורח זמן. אין לי סבלנות לדיבורי בוש, מאסתי במייקל מורים, בלטרמנים, ואפילו באלה שנגדם. אני כאן בשביל מוזיקה, טקטיקה, ואחיזת מיקרופון. גם אם היא בלי כלי נגינה סביב, דוגמת הספוקן וורד שרולינס הגיע איתה לפה. מסיבת העיתונאים מתאיידת, מישהו מגיש לו ספר עם כמה סופרים ישראלים בתרגום לעברית, ויאללה; קח קצת ותחזור בסיבוב, כדברי השיר.

    מה ההבדל בין ספוקן וורד לסטנדאפ?

    "בשבילי, סטנדאפ זה ביפ-ביפ-ביפ, ואז צחוק".

    פאנצ'ינג

    "כן, אני מעריץ אנשים שעושים את זה, אבל אני לא כזה. אתה חייב שם להצחיק, ואני לא אוהב את זה. אני גם לא אוהב את הלחץ בלהצחיק. גם לא תמיד יש לי סיפורים מצחיקים."

    איך התחלת?

    "אני לא בענייני הקראת שירה וכו'. לשבת ולשמוע 10 משוררים ברצף זה לא בשבילי, אבל ב-1983 חבר משורר אמר לי "בוא אנחנו קוראים", אמרתי או.קיי. שילמו 10 דולר ומצאתי את עצמי עם עט ונייר בכיס, ואחרי זה, שנשארו עוד ארבע דקות אמרתי לקהל "היי, שמעו מה קרה לי אתמול!", והתחלתי בסיפור. אחרי ההופעה אנשים זכרו את הסיפור ולא מה שהקראתי. זה יותר הקראה בלי הקריאה"

    מי השפיע עליך?

    "לני ברוס וביל היקס, שאנשים קוראים לו "לני ברוס השני". בנאדם, כשאתה שומע כמה ביצים היו לו אז, אתה מבין כמה השפעה הייתה לו עלי. ממש כמו מישהו שנכנס בפרופלור של מטוס, בבוש הראשון, בכנסיה, בכולם. כשאני לא מרגיש אמיץ על הבמה, אני אומר לעצמי "ביל היקס" ומתעשת".

    אתה מאמין בסאבטקסט? כי האמנות שלך, היא ישר לפנים

    "כן. בטח. אבל תמיד יש סאבטקסט. אני גם מאוד אוהב הומור יבש, "ב?לינקים" שרק ארבעה בקהל מבינים, אבל אני אוהב בעיקר אומץ. לני ברוס, ביל היקס, את הגבורה של האנשים האלה"

    אתה זוכר את ארצ'י באנקר, זאת טקטיקה מסוכנת, היצירה שם מועברת כז'אנר מטשטש ז'אנר; מביעה ביקורת על אותו ארצ'י הלבן דרך מדיום של הסדרה הומוריסטית

    "או.קיי"

    וגם "נולד בארצות הברית" של ספרינגסטין, בסוף היום כל הווייט טראש לקחו רק את הפזמון ולא הבינו שזאת ביקורת כנגד מלחמת ויטנאם. מה שנשאר זה הפזמון

    "כן, כי הרבה אמריקאים לא חוקרים עד הסוף, והעובדה שרייגן בזמנו שם את השיר הזה ככזה שמייצג אותו, מראה הכל."

    האירוניה תמיד צפה אצלכם

    "כן, אמריקה בחייה מלאה באירוניה. מלאה בנוצרים (עלאק), שיוצאים נגד כל דבר; הומואים, שחורים, הפלות, נשים ובריטני ספירס, שמצדדת בנשיא, אבל פתאום אתה רואה תמונות שלה באינטרנט מתערטלת בשביל כולם"

    או.קיי, אז הנה, אתה נגד אלימות אבל המוסיקה שלך מאוד אלימה ואנשים יכולים "ליפול" לבור הזה. בדיוק כמו אר'צי באנקר וספרינגסטין.

    "זאת תשוקה. שמע, אין לי מילים כמו 'לך תהרוג שוטר', הרגשות הם שמתוחים וככה גם ההעברה שלהם על ידי, אבל אני לא אומר דברים כמו "שרוף את הבית ספר" וכו'. "הכל נשאר במשפחה" שהציגה את ארצ'י באנקר היא נהדרת, עדיין. היו להם ביצים, וארצ'י באנקר הוא מעין גירסה טפשית של אבא שלי, אני צופה בזה ואני רואה את אבא שלי, הוא כמו ארצ'י, אומנם עם תואר דוקטור, אבל היי, אתה אמור להיות אבא שלי? אני צריך ללכת בעקבותיו! זה פתח להרבה אמריקאים את העיניים. ואשתו של ארצ'י, אידית, דמות נפלאה ביותר נשואה לבנאדם שהוא לא רע, אבל טיפש - היא הגיבורה בעצם. היא דמעה ממנו, אבל אתה צריך להעריך אותה כי היא זאת אהבה אותו וקיבלה אותו על כל הארסיות שלו. זה הזיז אותי, ומזיז אותי היום, ובטלוויזיה האמריקאית העכשווית אין את זה, אולי רק בדיקה של חציית קווים בין מה מותר ומה אסור"

    אתה בטח אוהב את לארי סנדרס

    "מת על התכנית הזאת! כתיבה נהדרת!"

    אם כבר "הכל נשאר במשפחה", אז בוא נמשיך. אמרת שהיית קוץ בתחת בשביל ההורים שלך. זה הבסיס שלך לעשייה אינסופית? אתה לא נח לרגע.

    "כן. ההורים שלי היו ההשפעה הכי גדולה עלי."

    בהפוכה בעצם

    "כן, הם היו אגואיסטים לחלוטין, העובדה שהם היו כאלה הורים, יגרמו לי אם אי פעם יהיה לי ילד, להיות הורה נפלא. אני פחדתי מהם וילדים לא אמורים לגדול ככה. לכבד? כן, אבל אני קפאתי מולם וזה היה נורא".

    ואז לברוח לעשייה אינסופית?

    "כן, דמיין ש-18 השנים הראשונות הם איפוק ואגירה ואז, בום! אתה פתאום מתפוצץ. אני הקוף שפתחו לו פתאום את הספרייה."

    אבל אתה סגור. אתה מאמין מאוד ביחסים קורקטיים, מיילים, פקסים, מאוד ישיר. סקפטיות, אפילו

    "אני מאוד אוהב שדברים נעשים. אנשים, אני רואה אותם בשדה התעופה, כל 5 דקות שיחות טלפון "מה נשמע? "היי, מה אתה עושה עכשיו? אה באמת, מה את עושה עכשיו?", הזמן חולף בזמן שאתה מסמס. היי, לך תקרא ספר! פנקה, פילוסוף יווני מלפני אלפיים שנה, כותב דברים רלוונטיים להיום, כאילו משבוע שעבר, הוא יוצא נגד אלה שאומרים שהחיים קצרים, הוא אומר שאלוהים נתן את כל הזמן שאתה צריך- אתה רק לא מנצל אותו נכון. זאת הסיבה שאין לי חברה, אין לי אשה, אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי על שיחות כמו "מה נשמע, איפה אתה עכשיו?"

    עד כדי כך?

    "זאת דעתי, בשבילי זה לא אפשרי. אתה יודע, יש את המשפטים האלה כמו "אני יודע שיש לי את האשה שמאחורי", או "היא נתנה לי כח", ו-"יש לי לאן לחזור", אני חושב שזה ממש ירוד, נלוז. כי אתה אף פעם לא עוזב את הבית אם יש לך פרספקטיבה אידיאלית של זרועות שמחכות לך. אם אתה באמת רוצה ל"צאת לשם", ולעשות את זה, אתה צריך לחזור לכלום ולאף אחד. זה אני. יכולים להגיד שזה בלבולי ביצים, ולהגיד לי שפגעו בי בגיל שמונה או שחברה שלי עזבה אותי ובגלל זה אני כך, וזה מה שאנשים בדרך כלל אומרים לי"

    ומה אתה עונה להם?

    "אני לא סוחב שנאה כלפי מישהי שעזבה אותי, וכולן עזבו אותי... מה אתה יכול לעשות? אני חבר מסריח, אז למה הן עזבו זה לא שאלה מסתורית בעיני... אני אוהב להגיע לבית שלי כשהחיה (אני חושב שזה סוג של כלב או שזה האנגלית שלי? א.ש שיהיה) שלי בבית, יוצאת מהכלוב שלה ורק רוצה לקרוע לי את הצורה. היא שונאת אותי, יצור שטני."

    החלק השני של הראיון עם הנרי רולינס, יוגש מחר עם מנת צוואר לקוראי וואלה! תרבות

    הנרי רולינס יופיע ביום חמישי הקרוב במרכז ז'ראר בכר שבירושלים, בימים שישי (בשתיים בצהריים), ומוצ"ש בתשע בערב במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully