אולי עדיין לא מאוחר כדי להסביר לחבר'ה בממשלה שלא היינו רציניים. באמת לא. רק פינטזנו, חלמנו. השתעשענו ברעיון. אבל חוץ מזה הכל היה סתם. אף אחד לא באמת חשב שמישהו ייקח את האגדה האורבנית מספר אחת של תל-אביב ויחליט שהופכים אותה למציאות. 30 שנה הבטיחו לנו פוליטיקאים חלקלקים שהנה באה הרכבת. אז 30 שנה אנחנו מחכים. מה בוער? חיכינו - נחכה עוד. שום דבר לא יקרה.
אבל יש אנשים שטוענים שהם שומעים קולות, אפילו רואים כבר אור בקצה המנהרה. והאנשים הללו הכריזו בשמנו, בסוף 2006, על הזוכה במכרז הרכבת הקלה. הפעם זה נראה רציני: לפי לוח הזמנים של הרכבת, עוד 7-8 שנים אני ואתם יורדים במדרגות נעות-נעות וארוכות-ארוכות אל תוך מעבה הדיונות התל-אביביות ועולים על הרכבת התחתית.
הכל החל בשנת 1973, רגע אחרי שהחלו להתרומם מגדלים כמו מגדל שלום-מאיר, והוכנו תכניות לפיתוח מטרופוליני של תל אביב. השגשוג הכלכלי שאחרי מלחמת ששת הימים והכרה בכך שהפכנו למעצמה חייבו אותנו להיערך בהתאם. גולדה מאיר הורתה מיד לבדוק את הנושא, אך מלחמת יום כיפור כיסתה באבק את התכנית וקברה ביחד איתה את החלומות התל-אביבים. עכשיו, 30 שנה אחרי, כשבכל נקודה בעיר צצים מגדלים, הנדל"ן פורח, השלום בפתח - ואחרי שכולנו ראינו שאפילו בלונדון, פריס או טהרן יש רכבת תחתית הגיע זמן ה"אם תרצו אין זו אגדה אורבנית".
חי בתל אביב חולם על ניו יורק סיטי
אבל האם באמת הגיע הזמן? האם אנחנו באמת ניו-יורק, סינגפור או ברלין או שאנחנו רק נהנים לשחק באגדות האורבניות של עצמנו לפני השינה במיטות הרכות שלנו בפתח תקווה? והאם יש פה באמת צפיפות אוכלוסין או מבול תיירים שמצדיקים את ההשקעה העצומה בתחתית על חשבון דברים אחרים? ואולי בכלל כדאי לבדוק האם רכבת תחתית - "הסעת המונים" שהחלה לפני 150 שנה בלונדון - עדיין רלוונטית גם היום? והאם היא מתאימה למבנה העירוני של תל אביב? והאם כולנו רוצים ומוכנים להעביר את 8 השנים הבאות בסיוט מתמשך של פקקים, עצבים ואבק הבאות בסיוט מתמשך של פקקים, עצבים ואבק? האם החלום שלנו היה באמת לנסע ברכבת תחתית לבני ברק ולרדת בתחנת אהרונוביץ', או שחשבנו לתומנו שהתחתית תעבור באמת בלב העיר, למשל אבן גבירול או דיזינגוף? זו אינה רכבת קלה ובוודאי לא רכבת תחתית. זו מקסימום "רכבת פרברים".
השאלות רבות, אבל גם פתרונות פשוטים יותר לא חסרים: בעיר קוריטיבה שבברזיל, שגודלה דומה לזה של תל אביב, מצאו פתרון יצירתי שלא מצריך חפירות בכל העיר, בזבוז המון כסף ובלי לעשות כל כך הרבה רוח - והכל על ידי תחנות עיליות יפות, הקצאת נתיבים לתחבורה ציבורית ורכבת שהיא למעשה אוטובוס מפרקי שתופרת את כל העיר. באפס מאמץ, אפס זמן ותקציב מינימלי הצליחו בקוריטיבה לתת מענה תחבורתי יעיל ומפתה לכל העיר. אבל כאן אף אחד לא מכיר את קוריטיבה. בשבילנו הם פרימיטיביים שחיים בג'ונגלים ואוכלים בלונדיניים ברוטב תנינים לארוחת צהריים. כאן מכירים רק את ניו-יורק. וכאן גם חיים באגדות.
האמת היא, שיש שתי פיות באגדת הממלכה שלנו: לאחת קוראים אוטובוס מפרקי ולשנייה מונית שרות. תתעלמו רגע מכך שהכנפיים שלהן קצת חלודות ומרעישות. אם שתי האופציות הללו היו מונעות בגז ידידותי לסביבה ולא מזהם, ולשתיהן היה כרטיס רכבת משולב ומסע יחסי ציבור, היינו מקבלים את מערכת הסעת ההמונים המתאימה לתל אביב במטה של קסם.
האוטובוס המפרקי יתפקד על תקן של רכבת-תחתית וייסע בקו הבינעירוני שבו היא אמורה לעבור (ציר ז'בוטינסקי ברמת-גן, דרך מנחם בגין, דרך יפו). במקביל, יקשרו המיניבוסים בין הקו המפרקי ללב העיר. היתרון הגדול שלהם הוא שהם יכולים להיכנס לכל הרחובות הקטנים, להיות זמינים, מהירים ואולי אפילו חמודים ושובבים. רישות כזה של כל המרחב העירוני היא הדרך המתאימה והיעילה למטרופולין.