הסמפלר הוא ללא ספק הכלי, או האמצעי, המוזיקלי המשמעותי ביותר ב-25 השנים האחרונות. במידה מסוימת, הוא פטר אותנו, בדומה לפאנק, מעול הנפיחות ששרתה ברוק טרם תקופתו. האפשרויות שהוא פתח, מלבד העובדה שגם בלי ללכת לקונסרבטוריון מגיל 5, יכול כל אחד להיות מוזיקאי, יצרו יקום אינסופי שבו לאותה ציטטה, יש עוד ועוד משמעויות. תשאלו את הפאנקי דראמר של ג'יימס בראון ומאות התצורות בהן הופיע בראשית ימי היפ הופ. יש מי שיקרא לזה קונטקסט, אני קורא לזה אחלה.
הבעיה היא שבאותה נשימה, כמו עם אנרגיה גרעינית, הסמפלר עלול להוביל להרס וחורבן, כשהוא מנוצל בידיים הלא נכונות. כאילו לא הספיק "Every Breath You Take" של פוליס בסיבוב הראשון, עוד נאלצנו לשמוע על הפלייבק שלו את הראפ של פאף דאדי.
אס3 הם דוגמה נוספת למוזיקאים, שלקחו את נפלאות הדגימה וגרמו לנו להצטער על הרגע שבו נולדנו עם אוזניים. תחילת שנות התשעים הביאו איתן רוח שכלתנית וג'אזית יותר להיפ-הופ. הרכבים כמו א טרייב קולד קווסט, גאנג סטאר ודיג'יבאל פלאנטס הצביעו על מיילס דייוויס, צ'רלי מינגוס, תולוניוס מונק ודיוק אלינגטון כהשפעה שאינה פחותה מזו של מג'יימס בראון, ג'ורג' קלינטון, או סליי סטון וקשרו בעבותות את גורלו של ההיפ-הופ לג'אז, כשהם מסמנים אותו כ"שחור". מי שתקע בחצוצרה הכי גדולה היה גורו מגאנג סטאר, שלקח אלילים כמו רוי איירס ודונאלד בירד, את הריתם סקשן של ברנד ניו הביז ויצר את "ג'אזמטאז" - פרויקט שורשים מפואר יותר מהסלון של משפחת אולמרט.
אס3 רכבו בדיוק על הגל הזה, עם הבדל אחד משמעותי מאוד, ואני לא מתכוון דווקא לאחוז הפיגמנטים ברקמות שלהם - מנהלי לייבל הג'אז החשוב בלו נוט, נתנו להם גישה חופשית לארכיון. בתקופה שבה הדגימה נחשבה על ידי חנוטי החליפות המיושנים בדירקטוריונים לגניבה מוזיקלית ולא לגיטימית - ע"ע דה-לה סול - הגושפנקה המשפטית והארכיב העצום של בלו נוט, שרוב רובו מלא בבונבוניירות, שרק מחכות להזדמנות שלהן, הפכו את אס3 לאנשים עם יכולת ואפשרויות. הם, בתמורה, הביאו לעולם את "קנטלופ (פליפ פנטזיה)".
עלבון לסמפלר
למרות שרובו - כלומר החצוצרה שמובילה אותו ומכתיבה את המלודיה - מושתת על קטע ישן ומצוין של הרבי הנקוק בשם "Cantaloupe Island", "Cantaloop" (הבנתם? הלופ כתוב כמו Loop. איזה תחכום) הוא אחד הרגעים הכי מביכים בהיסטוריה של הג'אז וההיפ-הופ גם יחד, כולל דואט דמיוני בין אחינועם ניני לשי 360.
את החצוצרה עוטפים ביטים אנמיים של Cool-ג'אז חסר ייחוד ופסנתר גרובי סביר, אבל זהו הראפ, שהופך אותו לבלתי נסבל. שימו לב איך הוא מתחיל - "גרובי, גרובי, ג'אזי פ'אנקי". האם יכול להיות טקסט קלישאתי ודוחה יותר לשיר, מאשר אחד כזה שמקיא החוצה במלל את כל מה שהוא מנסה להעביר מוזיקלית ללא הצלחה? קצת כמו הדורבנים ששרים על ג'ון טרבולטה ומסבירים לכם שהם מנגנים דיסקו, בזמן שהם מנגנים דיסקו. בין לבין, נזרקת לחלל האולפן דגימה של המלה "פ'אנקי" כל כמה שניות, כדי שלא נטעה ונחשוב שהקטע שאנחנו שומעים כרגע, הוא - חס וחלילה - לא כזה והצירוף הג'יברישי "דיבי דיבי בופ", שהוא ג'אזי בערך כמו שאריק ברמן חדשן .
הבעיה הכי גדולה של "קנטלופ (פליפ פנטזיה)" היא, שככל שמקשיבים לו יותר כך הוא נשמע מגוחך וקריקטורי מצד אחד, וכך גם קשה יותר להיפטר מלזמזם אותו מצד שני. זהו אפקט חסר מעצורים, שיכול להפוך נזיר זן לשרה נתניהו. בסופו של דבר "קנטלופ" הוא שיר נחות מהקטע אותו הוא דוגם ולסמפלר לא יכול להיות עלבון גדול יותר.