אחד השירים שלך שאני הכי אוהב זה "דיסקונקט". אתה מצליח לעשות את זה, להתנתק?
"אם אני יותר מדי זמן בסביבת אנשים, אני מרגיש שאני משכפל את השכפול של התמונה שלי שוב ושוב. הצבע יורד. פעם בשנה אני הולך למסיבה, וכן, הכל בסדר - אני מדבר עם אנשים, אבל כשאני חוזר הביתה אני יודע שלא אוכל לעשות את זה בחודשים הבאים."
מצד שני, אנשים יכולים לחיות על אי בודד אבל לא להתנתק מעצמם. אתה יכול לגעת בהווה, להגיע למצב הזה?
"כן, לפעמים אני צריך לצאת מעצמי כי המח שלי לא המקום הכי קל. אבל זה חלק מהעבודה, אם אתה כותב אתה מאוד מודע, ובגלל זה אנשים כותבים הם אנשים גרועים. כל פעם שאתה יושב מול הנייר זה רגע האמת שלך."
אתה מוצץ סיפורים?
"בטח"
ויותר מזה, אתה מייצר סיטואציות בשביל הסיפור?
"כן. בגלל זה אני מטייל בעולם. אני שם את הגוף שלי בסיטואציה והולך על זה. איראן למשל, לא היה לי לוח זמנים מסוים שם. לא ידעתי למה לצפות אפילו. למדתי? כן. יותר משבוע שעבר? כן. נהיו סיפורים טובים? בטח! וזה מה שאני עושה בשביל לקבל חומר. להבדיל מהאמירה של קפקא שאני מאוד אוהב, שאמר שהסיפורים באים אליך, אל החדר"
נחזור לשני הקצוות שלך - ספוקן וורד והמוזיקה. שוני אחזקת המיקרופון אולי משקף; בספוקן וורד אתה מאוד זורם ובמוזיקה אתה לא מרפה מאותה פוזיציה, פיזית
"במוזיקה אתה יכול להחליק טעויות, ובספוקן, אם יש לי בלאק אאוט, אני מחוסל"
וזה הפוך בעצם מהעמידה שלך, פיזית בשני המקרים. אתה לא משוחרר איפה שאפשר דווקא להחליק חומר
"כן, הדבר האחרון שאני רוצה זה לאכזב מישהו שבא לראות את ה"רולינס בנד". בשביל להעביר את זה, אתה צריך להיות בכושר פיזי ומנטלי טוב. וב"רולינס בנד", הכל מתחיל ונגמר שם. בכל אלבום הופעה חיה שלנו, אין שיפוצים."
למה אתה מופיע בלי נעליים?
"כי אני מזיע הרבה... הפסקתי להופיע עם נעליים ב-1985. הנעליים שלי היו דלי של זיעה בסיום. לא שאני רוצה להראות שאני קו?ל בלי נעליים."
אתה אוהב את סאונד נפילת האסימון הזאת של זה שממולך שאומר "היי, הנרי הזה זה לא מי שחשבתי"
"כן. מת על זה. אלה שחושבים עלי שאני ג'אנקי אידיוט עם קעקועים, ואז הם קולטים שאני לא כזה. זה כיף. אבל הכי כיף זה בראיונות שזה שממולך חושב שאתה אדיוט, מדבר נמוך אליך "הנרי, אני מצטער שאין פה במה שתקפוץ ממנה ותצעק, אבל יש פה כמה שאלות שהייתי רוצה לשאול" אה... זה גדול! או "חשבת על לקרוא איזה ספר?" ואז אני יודע שיהיה גדול כי אני מספר להם על החמישים ספרים האחרונים שקראתי."
אבל אתה יכול להיות בסופו של דבר עבד לסיטואציה הזאת. כל הזמן להוכיח לאחרים וליהנות מהנפילות שלהם. זה כבר לא אתה, אלא מלחמות אובייקט- סובייקט
"לא, אני עושה כיף! אני מתמודד עם 300 דברים כאלה בשנה. אני מתמודד עם מה שיש מולי, אבל פעם בכמה זמן יש איזה אחד שכאילו שם אותי להנאת הצופים, בא אלי מגבוה"
ואתה משחק את המשחק?
"לא. אני מוכיח לו שהוא טועה"
יש אנשים שעושים הפוך; מביכים את עצמם, נותנים לזה שממול את מה שרצה מלכתחילה אבל בעצם עם היד על העליונה. הנה, החברה מ"ג'קאס" ששיחקת בסרט שלהם. משחקי הבכות אינסופיים.
"כן, זאת אסטרטגיה. זה כמו ג'יאוג'יצו. להשתמש בזה שממולך. השתמשות בו כנגדו."
אתה מודע לזה שאמריקאים נתפסים בדרך כלל, כמעין טמבלים, אווירת דו?ד וכו'
"כן", הוא צוחק. "באמריקה, אני חושב שאנחנו לא קוראים מספיק, לא מטיילים מספיק, לא שואלים שאלות מספיק. אבל לא כולם ככה, זה ברור".
מה אתה אומר על ישראל?
"אני מאוד אוהב את ישראל, ותאמין לי שאם אני לא אוהב משהו אני אומר אותו. האוכל נהדר, והאנשים בהופעות שלי פה פנטסטיים. הייתי בים המלח, ירושלים, הגליל, נצרת, איפה שאתה לא רוצה. פגשתי אנשים מאוד חיים."
אמרת שאם אתה אמריקאי אתה חי עם מוות סביבך. נסה לדמיין איך אתה כישראלי
"ישראל שאתה רואה בחדשות באמריקה, זה התמודדות אינסופית עם דברים לא שלא יאמנו כמו מישהו שנכנס למסעדה ומתפוצץ, דם, מצלמה זזה, אמבולנס, מבזקים"
ואתה בפנים, שם
"לא יודע, אני לא יכול לדמיין את זה אם אני לא חי כאן. ייקח לי המון זמן להגיע ליכולות של ישראלי שחי כאן. אפילו לדעת להפעיל נשק. אתה לדוגמא יכול לשנוא או לאהוב נשק, אבל אתה יודע לתפעל אותו (לך תסביר לו עכשיו מה זה ג'ובניק בקריה. א.ש), העובדה שכל ישראלי הולך לצבא זה פשוט מעורר בי כבוד. ייקח לי המון זמן להגיע לדרגה הזאת, שלכם. היי! אני חי באמריקה; אני יכול להיות שמן ועדיין לפגוש בחורות. אצלכם שום דבר לא בטוח. אפילו לא סיבוב בקניון."
תן לי איזו אגדה מתה שהיית שמח לעשות איתו משהו מוזיקלי
"אני חושב שזה היה יכול להיות ממש כיף לעשות משהו עם ג'ימי הנדריקס. איזה "וודו צ'יילד" לקינוח"
עשית גרסה לשיר של AC/DC פעם
" כן, והם אהבו את זה! אנגוס יאנג אמר לי את זה. אתה יודע מה גיליתי עם הזמן? שככל שאדם גדול יותר הוא יותר קול"
מה זאת אומרת?
"כן. הכוכבים הגדולים באמת לא מעמידים פנים, לא משחקים אותה. דיוויד בואי בא אלי וציטט אותי בפני, פאק! זה הימם אותי. או ג'וני קאש, רעדתי מולו, וטום פאטי, ו..."
והנרי ממשיך לתת שמות, ובאמת, אפשר לחוש שהוא כמו ילד קטן שפגש את הגיבורים שלו ומופתע מזה שהגיבורים שפגש הם אנושיים. כמוהו, אני גם. אבל תמיד חוזרת אצלי השאלה האם זה בכלל חשוב שהגיבורים שלך אנושיים, האם זה נושא בכלל? למה להיות מופתע מדבר שאמור כביכול להיות אלמנטרי, זה שיש חארות שתופסים תחת לא אמור להיות ה-אמת שאליה צריך להשוות. האלמנטריות של החיים שלנו הפוכה לפעמים.
פגעת פעם במעריץ שלך בטעות?
"כן. הייתי באיראן בשדה התעופה, שלוש בבוקר. אמריקאי יחידי, וראיתי מישהו שמזהה אותי, וכל שפת הגוף שלי אמרה "עזוב אותי עכשיו", הלכתי מסביב, והוא לא הבין את זה. ואז... "אתה הנרי רולינס? מה אתה עושה בעיראק!" והתפוצצתי עליו, שאלתי אותו "אז מה? מה אתה עושה כאן!".
אני נותן לך חודש בישראל ואתה לא גומר בחיים
"אולי..."
סיימנו את הראיון, לחיצת יד מאסיבית, והנרי עלה לחדר שלו. לקח כמה בקבוקים של מינרלים מחדר העיתונות, ועלה. בטח עשה כמה שכיבות שמיכה של לפני השינה. יצאתי אל הלובי וחשבתי על זוג הסלבריטי הישראלי שראיתי שעתיים קודם. איך הם לא יכולים לחיות, סתם לשבת ולדבר ולעזאזל, זה כולה ישראל. מצד שני, הנרי לא יסחב כאן שבועיים.
הנרי רולינס יופיע ביום חמישי הקרוב במרכז ז'ראר בכר שבירושלים, בימים שישי (בשתיים בצהריים), ומוצ"ש בתשע בערב במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב.