קטנים ומגניבים: יש דבר כזה שירי אינדי לילדים

בתקופה בה קרוסאוברים הם חלק בלתי נפרד מתרבות הפופ, אך טבעי שיתקיים טשטוש גבולות בין מוזיקה למבוגרים למוזיקה לילדים – וכשאני אומרת ילדים אני לא מתכוונת לחובבי פאניק! אט דה דיסקו מחוצ'קנים בני 14, אלא לילדים-ילדים, כאלה שהולכים לגן או מקסימום לכיתה ב', עם ילקוטים של בראץ ולא של דיקיז.

קשה לקבוע מהם שירים לילדים, מעבר לקונבנציות המקובלות. בשיטת האלימינציה, לעומת זאת, אפשר לקבוע מהם לא שירים לילדים. בלדות פיתוי של טום ג'ונס, רוק מתקדם, פרויקטים נסיוניים של ג'ון זורן, פרי-ג'אז, להיטי חירמונים מהשעות הקטנות של ערוץ אם.טי.וי סול, האלבום האחרון של סיסטם אוף א דאון – אלה דברים שהם לא בשביל ילדים, נקודה. אבל דווקא בעולם האינדי, שההתיילדות היא חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה שלו, יותר ויותר דברים ממילא נשמעים כמו שירי ילדים.

אינדי מתיילד אפשר למצוא בשפע, בגל הטווי-פופ של האייטיז ובאינדי הסקוטי בכללותו. הלייבל הבריטי "שרה" והלייבל "K" של קלווין ג'ונסון (ביט הפנינג), גם הוציאו מוזיקה למבוגרים בעלות גוונים אינפנטילים מכוונים– באופן טבעי, כשעושים לואו-פיי דל אמצעים ששואף להיות תמים, ראשוני, פשוט, בלתי מלוטש וא-מיני, התוצאה יוצאת קצת ילדותית.

אם בגלאזגו ובאולימפיה האינדי נשמע כאילו הוא נעשה עבור ילדים בני עשר, אז בטוקיו הוא נשמע כאילו הוא נעשה על ידי ילדים בני עשר, ובעיקר ילדות חובבות הלו קיטי על פי מיטב מסורת החמידות היפנית – ה-Kawaii. אבל זה לא נשאר שם. הצמד האמריקאי הוותיק They Might Be Giants מוציא בצד אלבומיו הרגילים גם אלבומי ילדים, בוושינגטון די.סי משודרת תכנית טלוויזיה אלטרנטיבית לילדים בשם "Pancake Mountain", בה התארחו להקות כמו Arcade Fire, Shonen Knife ו-Fiery Furnaces בשירים שהם חיברו במיוחד לתכנית. לאחרונה גם יש להקות אינדי שמתמחות אך ורק במוזיקה לילדים, ואפילו יש לזה שם – באמריקה קוראים לזה kindie rock ובאוסטרליה, שם הקטע תפס חזק במיוחד, זה מכונה indie romp.

כיאה לצאצאים הפוריים ביותר של מסורת האינדי הסקוטי התמים, התבקש מיק קוק מבל אנד סבסטיאן (להקה שנקראת על שם ספר ילדים שהפך גם לסדרת אנימציה אהובה בערוץ המידל איסט!) על ידי הלייבל ראף טרייד לערוך דיסק אוסף של שירי ילדים. כל ההכנסות קודש לאיזו עמותה למען ילדים במצוקה, פלוס הזדמנות טובה ליצור אלטרנטיבה איכותית ל"דודידו" ו"טיף וטף". הפרויקט הזה, "Colours are Brighter" שמו, יצא לדרך ממש מזמן ורואים שהושקעה בו לא מעט מחשבה. עכשיו הוא יוצא לחנוית, עם עטיפה יפה, יחסי ציבור מרשימים וליין טי-שרטים חמוד עם הדפסים של דינוזאורים.

"Colours are Brighter", שמגדיר את תכולתו כ"שירים לילדים (כתוב בפונט גדול) – וגם למבוגרים (באותיות הקטנות)", לא חד משמעי לגבי המדף עליו יש למקם אותו ומהלך כל העת על הקו המטושטש המפריד בקושי בין מוזיקה שנכתבת במיוחד לילדים לבין מוזיקה שנכתבת למבוגרים אך נשמעת כמו מוזיקת לילדים. אבל למה להחליט אם אפשר גם וגם.

יש באוסף שלל הפתעות משמחות, כמו למשל הגילוי ששירי ילדים במבטא אירי זה דבר חמוד ומצחיק (ותודה לסנואו פטרול); שאפשר לסדר את הבית בכיף (עם להקת הדאנס האינטלקטואלית-קונספטואלית The Barcelona Pavilion); ושאפשר ללמוד חשבון (והרגלי תזונה נכונים) עם פרנץ פרדיננד בעזרת שיר על ילד שאוכל כל כך הרבה עוגות עד שהוא מתפוצץ. ויש גם כמה דברים לא מפתיעים, כמו זה שה-Kooks לא יכולים לעשות שום דבר מלבד המוזיקה שהם ממילא עושים.

את האוסף פותח Four Tet, המארח את קולה של נסיכת האבטיח, בלהיט ריקודים לזאטוטים על דינוזאור-נינג'ה שיכול בכיף להרקיד את אמא במטבח (וכולם ביחד: גו גו נינג'ה דיינוסור!). עוד קטעים מהנים במיוחד הם השיר על השלדים של רספוטינה – להקת רוק אלטרנטיבית אמריקאית שכל המוזיקה שלה מנוגנת (כמעט) רק על צ'לו, והשיר של בל אנד סבסטיאן עצמם על הקופים שברחו מגן החיות, כולל סאונד-אפקטס חמודים.

ההחלטות האוצרותיות של מיק קוק מרשימות מאוד, כשבמיוחד ראויות לציון שלוש מהן: ראשית, הוא נתן לניל האנון מה-Divine Comedy לבצע שלושה מסיפורי "פו הדב", עם הטקסט המקורי של א.א. מילן והמוזיקה מספרי הקלטת המוכרים של "פו הדב", שהלחין ג'ון גולד. התוצאה יפה ומרגשת, ובעיקר עושה חשק להקיא על קלטות הילדים הפופולריות של דור ה-SMS.

השנייה היא השיר העצוב והכן של ג'ונתן ריצ'מן – אבי הPאנק האינפנטילי - ששר ברצינות תהומית על כלב זקן על ערש דווי. אבל הבחירה המרגשת ביותר היא לכלול באלבום גם שיר אחד ישן, שיצא ב-1967. מדובר בשיר בשם "בוץ" שפותח את האלבום "Ludo" (חובבי הנוסטלגיה יתרגשו מהעובדה שעל עטיפת האלבום מתנוססת תמונה של משחק הלוח הממכר "לודו", ששווק בארץ בתור "ריצ'רץ'") של Ivor Cutler Trio – הרכבו של המשורר והמוזיקאי הסקוטי המנוח אייבור קאטלר. השיר, שהופק באולפני "אבי רוד" על ידי החיפושית החמישית, ג'ורג' מרטין, הוא לא שיר שנכתב במיוחד לילדים, אלא שיר הומוריסטי מקסים על פי מיטב המסורת של קאטלר.

הפלופ הגדול של כל הפרויקט הוא קטע הספוקן וורד של הפליימינג ליפס, מהסיבה הפשוטה שהוא לגמרי לא מתאים לילדים. גם אם העלילה מתאימה לבני חמש, ההגשה כל כך ממולמלת ומאתגרת שגם אוזן מבוגרת ולמודת אוונגרד לא תצליח לפענח את הנאמר. אבל שטויות, זה באמת כסף קטן לעומת כל השאר, ואין ספק כי מדובר באוסף כיפי ומעולה. לכל המשפחה, כמו שאומרים.

אמנים שונים, "Colours are Brighter" (הד ארצי)