איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
רוב הזמן רדיו 106FM בגלל שאין פרסומות וחדשות בכלל, ובגלל הבמה שהתחנה נותנת למוזיקה מצוינת ומגוונת באמת, במובן הרחב של המושג מוזיקה. זו תחנה שמזכירה לי שאני חלק מהעולם, ונמצא בדיאלוג איתו, והיא משחררת אותי מתחושת המועקה והקלסטרופוביה המקומית. בזמן האחרון אני שומע גם הרבה ג'וני קאש.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
סרט. אין קשר ישיר בין קולנוע לבין העבודה שלי. המקום שמסקרן אותי בקולנוע ובציור הוא הרגע שבו הנרטיב והשפה הפורמליסטית - דהיינו הצורה - נפגשים.
עוד בוואלה!
דיאלוג עם התלמידים
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
השפיעו עלי בילדותי ובנעוריי, לבד מהמורים שלי גם קטה קולוויץ, מיכאלנג'לו, רמברנדט וג'אקומטי. בין האמנים שמסקרנים אותי יותר היום הם דיוויד הוקני וכמה ציירים אירופאים עכשוויים כמו מתיאס ווישר, טים אייטל, פיטר דויג.
מדיומים נוספים המעניינים אותי כצופה הם נגרות, פיסול ועיצוב. את המעצב ההולנדי גריט ריטפלד, שמפגיש בין שלושת המדיומים הללו, אני מאוד אוהב. בניתי פעם העתק מדויק של ה"Red & Blue Chair"- שלו מ-1916.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
המקומות שבהם אני מרגיש שאני קם מהכורסא ופועל קשורים פחות בפעילות פוליטית או חברתית ויותר במקומות קטנים, כמו האופן שבו אני מגדל את הבן שלי, או הדרך שבה אני מנסה ליצור דיאלוג עם התלמידים שלי.
סרטים על המשקל
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני לואו-טק בנשמתי ובכל מה שקשור לדברים האלה, בת זוגי מצילה אותי.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב ישראליס בתל-אביב. הדבר שהכי בוער לי לשנות הוא שתהיה חנייה בלילה. הייתי גם הופך אותו לרחוב הולנדי. הרגע והמקום שבו ניתן לראות ממנו את הים, ולהיזכר שהוא קיים גם בעיר, זה רגע טוב.
למי היית מכניס מכות?
הסיטואציה היחידה שבה אני יכול לדמיין את עצמי נותן מכות היא כדי להגן על הבן שלי ובת זוגי.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמין את הבן שלי נועם לשייק פירות כי אני קרוע עליו.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
אמא שלי.
מה ההתמכרות שלך?
ה"התמכרות" שלי היא צפייה בסרטי קולנוע מכל הסוגים. אני לא בררן: מוואן דאם ועד קולנוע עצמאי דל תקציב, אני מוכן לראות הכל - כל עוד הבחירה בשליטתי. אני קונה סרטים על המשקל מספריות שנפטרות מקלטות וידאו. אני מקבל את ההתמכרות הזאת, כי היא באה במקום טלוויזיה. אין לנו כבלים ואנחנו לא קולטים שום ערוץ בבית.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עיתונות:
בניגוד לאמנים הטוענים לחוסר קשר בין הביוגרפיה האישית לעבודותיהם, סיפור החיים חוצה היבשות של אולף קונמן (35) הוא המפתח העיקרי לקריאת ציוריו. קונמן, יליד שוויץ וממוצא גרמני נוצרי, בילה את מרבית שנותיו בארץ בעקבות מערכת היחסים של אימו עם גבר ישראלי. בתערוכה "מרחבי בית" בגלריה "החדר" המשותפת לו ולציירת גבריאלה קליין הוא חוזר לתצלומי המשפחה מימי ילדותו המוקדמת באירופה, דימויים המתארים משפחה גרעינית, טרם הפירוק והמעבר, הכוללת אמא אבא וארבעה ילדים.
על הצילומים הקטנטנים הוא עובר בדייקנות עם זכוכית מגדלת, ונותן להם את פרשונותו הציורית. מפתה להתבונן במהלך של קונמן כפעולה פסיכולוגית תרפוייטית של חיפוש אחר זהות אבודה, בפרט לאור העובדה שהוא עוסק בדימויים של עצמו בשלבים מוקדמים מאוד (עד גיל ארבע). קונמן מודע לפרשנות התרפוייטית, וחושש מפניה. בחינה נוספת ניתן לראות את האיפוק שלו, כראוי לגרמני במוצאו, בכל מה שנוגע לסנטימנטליות ונוסטלגיות. במקום להתפרץ הן מתועלות למקומות המשרתים את יכולתיו הציוריות. כשהוא מדבר על הצילומים המקוריים הוא כמעט מנותק מהעיסוק העצמי ומוקסם מהאסתטיקה ופני השטח. "מדובר בצילומים משנות השבעים, זה מאוד שונה מצילומי משפחה עכשוויים. תחושה של סצינה מבויימת, ואיכויות מאוד ציוריות".
נראה כי הכוח המניע של קונמן הוא ציורי-אסתטי, יותר מאשר פסיכולוגי. קונמן הוא צייר במלוא מובן המילה, עם תחושת יעוד שהתעוררה בגיל מאוד צעיר. בלימודיו בניו-יורק, שכללו תואר שני ב"פרסונס", התמחה בציור וגם בעבודותיו לאחר מכן הוא אינו פוזל למדיות אחרות. העיסוק במשפחה החל מתוך קושי בחיפוש אחר נושא לציור. בניו-יורק, מספר קונמן, השאלה מה מציירים פחות רלבנטית. "עשיתי הרבה ניסויים בציור; הסטודיו שלי היה מעין מעבדה. הרשתי לעצמי להיות מאוד מגוון עם הרבה קפיצות סגנונוניות". עם הזמן הוא החל לחוש בחסרונו של נרטיב בציור, והאוטוביוגרפיה היתה נקודת פתיחה להפיכתו של סיפור לציור. קונמן סקרן לגבי הקשר בין מה מצוייר (הנרטיב), לבין האיך (אופן הציור: הסגנון, הטכניקה, הבחירות הצבעוניות), והמתח שנוצר במפגש ביניהם.
הציורים של קונמן מצויירים ומוצגים באופן שניתן לקרוא לו מסורתי. הציור הוא כצפוי פיגורטיבי, והעבודות מוצגות בגלריה בגדלים בינוניים, מעורבבים באופן זהיר בציוריה של קליין. לגבי הסגנון אותו ניתן לפרש כשמרני, הוא אומר "מבחינתי המטרה היא ציור, אין לי צורך להתחכם או להראות מתוחכם. אי אפשר וגם לא חייבים לחדש במובנים האלה". קונמן מתאר את הציור הנרטיבי שלו כדיאלוג עם ציור אירופאי עכשווי. "בארץ פחות נפוץ לעבוד עם אוטוביוגרפיה ונרטיב בציור", הוא מסביר. למרות שהסגנון שלו זר לציור הישראלי, התחייה של הציור בארץ משפיע עליו לטובה. "בשנים האחרונות הבמות שניתנו לציור לא היו גדולות. כיום הספוט לייט מופנה שוב לציור ואני מרגיש בר-מזל בגלל העניין המחודש".
"מרחבי בית", אולף קונמן וגבריאלה קליין, גלריה "החדר" לאמנות עכשווית, עד 3 בפברואר