גאי פינס

"חוכמת הסריס" הוא ספר-הטיסה האולטימטיבי לתייר הישראלי. מחד, הוא מציע פנורמה מפורטת של איסטנבול, שמעילי העור שלה הם לישראלים מה שמדרונות הסקי של שוויץ הם לאירופאים. כך אפשר לתייר ברחובות השוקקים ולהרגיש כאילו יש לנו היכרות עמוקה ואינטימית עם ההיסטוריה של בעלת-בריתנו מצפון. מצד שני, מדובר בספר כל-כך קונבנציונאלי שאפשר לשכוח אותו ישר כשחוזרים מהסופ"ש וצריך להתעדכן במה שעשו ב"ארץ נהדרת".

"חוכמת הסריס" מתרחש באיסטנבול העות'מנית; השנה היא 1836 והאימפריה צועדת את צעדיה הראשונים לקראת מודרניזציה, שתחילתה, כצפוי, בשידרוג הצבא האימפריאלי. אלא שעשרה ימים לפני שהצבא המשופצר מוצג בפני הסולטן, ארבעה פרחי-קצונה נעלמים וגופתו המחוללת של אחד מהם מתגלה, לא עלינו, בתוך קדירת מרק ענקית. האיש היחיד שיכול להציל את המצב הוא יאשים הסריס: חצרן ממולח, בשלן חובב וסמול-טוקר בחסד.

הבחירה בסריס לגיבור הראשי היא הברקה. אלא שג'ייסון גודווין, אבא של יאשים, עושה את הכל כדי למנוע מיציר-כפיו להפוך לאייקון ספרותי מסדר הגודל של הרקול פוארו. על הנייר קשים חייו של הסריס – הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם; עולמו הנפשי של גבר שעבר טראומה כזו יכול לפרנס רומאן שלם, עם או בלי רציחות ריטואליות. אבל על אף שגודווין מפזר פה ושם רמיזות על מזג מיוסר ועל תשוקות מתוסכלות, בפועל יאשים, מעבר לעגמומיות המינורית שבלשים מכל התקופות לוקים בה, הוא אדם בריא ושלם בצורה מעוררת קינאה; הוא כנראה האיש הנכון לצאת איתו לסיבוב תיורי בסמטאות איסטנבול, אבל בתור דמות הוא לא מספיק דפוק בשביל להיות מעניין. וכדי להוסיף חטא על פשע, במהלך הרומאן אנחנו מגלים שיש דרגות שונות של סירוס, ויאשים מתגלה כאותם ברי מזל שכל מה שנחסר מהם הוא היכולת להפרות את נשות ההרמון; איך אומרת המאהבת שלו? "אפילו יותר טוב". מילא גבר בלי ביצים, אבל בלי חסרונות?!

גם התעלומה הבלשית לא מאד סוחפת. החשודים העיקריים ברציחות הם היאניצ'רים, פעם סיירת מטכ"ל של האימפריה, שחוסלה על ידי הסולטן ברגע שצברה יותר מדי כוח פוליטי. לא רק שהיאניצ'רים היו רוצחים מיומנים, גם הייתה להם חיבה למיסטיקה איסלמית איזוטרית. השילוב הזה מאפשר לגודווין להשחיל אל תוך העלילה, באופן אנאכרוניסטי למדי, את כל ההמולה הפרוורטית שמתקשרת לרוצחים סדרתיים בני זמננו. זה יכול היה להיות מרתק – אין כמו קצת גועל-נפש כדי לייצר עניין – אילולא גודווין דילל את המותחן שלו בלא פחות ממדריך ה"לונלי פלאנט" לקושטא של המאה ה-19.

הידע העצום של גודווין – שכתב ספרי עיון על האימפריה העות'מנית – הוא לאו דווקא חיסרון, ואיסטנבול אכן מתעוררת לחיים תחת ידיו המיומנות. לא רק שאיסטנבול היא הגיבורה האמיתית של "חוכמת הסריס", היא גם דמות ספרותית הרבה יותר מעניינת – פעמים מכוערת ופעמים מרהיבה, מלוכלכת ומצוחצחת, שטופת זימה ואהבת-אל והפכפכה כמו פאם-פאטאל אנושית. גודווין גודש אותה בדמויות צבעוניות ובלוקיישנים מסעירים: ההרמון, שמזכיר קצת את האחוזה של יו הפנר אחרי שכיבו את האורות והסירו את הרוז'; הדראג-קווינז המקומיות; הספרנים הקוקטיים; הסולטן, גבר שמנמן ועייף שעדיין גר עם אמא שלו; השגריר הפולני, שיש לו מדים אבל אין לו מדינה; החמאמים, השוק הגועש, הסמטאות המעוקלות וכך הלאה והלאה. מהבחינה הזו "חוכמת הסריס" מלא בכל טוב. אלא שגודווין כל-כך עסוק בלתאר בפרוטרוט כל פינה ופרצוף באיסטנבול, עד שקו-העלילה הראשי קצת מתמוסס והשאלה הבסיסית – "מי עשה את זה?" – לא מצליחה לחולל ציפייה מהסוג שהופך דפים.

בחשבון אחרון, "חוכמת הסריס" יוצא קירח מכאן ומכאן: מצד אחד, החקירה הבלשית לא מהודקת מספיק, ופתרון התעלומה מרגיש מאולץ; מצד שני, יש יותר מדי דמויות, וכל אחת מהן היא פתית-שלג ססגוני בפני עצמו, כך שבמקום עומק פסיכולוגי אנחנו מקבלים מעין מצעד גאווה וויקטוריאני. בכל אופן, אני מניח ששני סוגים של קוראים עשויים ליהנות מ"חוכמת הסריס": חובבי רומאנים היסטוריים שחייבים משהו עם מחוכים וגלימות בזה הרגע, ותלמידי בי.איי. שמחפשים חומרים לעבודה על סטיות מגדריות באימפריה העות'מנית. כל השאר ייבחרו היטב אם יעדיפו להתחיל, סוף-סוף, את "אנה קרנינה".

"חוכמת הסריס", ג'ייסון גודווין. תרגמה: אופירה רהט (הוצאת ידיעות ספרים)