בתחילת "יוקרה" (The Prestige), סרטו החדש של כריסטופר נולאן, מסביר מייקל קיין - בתפקיד שמזכיר איכשהו את דמותו של אלפרד, אותו שיחק ב"באטמן מתחיל" - את מבנהו הקלאסי של הקסם. הוא מתחיל ב"הבטחה", כלומר הצגת הקסם. ממשיך ב"מפנה", בו לצורך העניין מעלים הקוסם עצם כלשהו. אך הקהל מצפה ל"יוקרה", לאותו טוויסט סופי החזרת העצם באופן מפתיע.
בדיוק כך, במבנה דומה של מערכות, בונה נולאן את "יוקרה", שבוים לפי תסריט שלו ושל אחיו ג'ונתן נולאן, על פי ספר של כריסטופר פריסט. עכשיו, כאן יש מוקש, קשה לתאר את הסרט מבלי "לספיילר" לכם את העלילה. בניגוד לסרטים אחרים, לא מדובר רק על הטוויסט הסופי, אלא גם על כל המפנים בדרך אליו. במרכז הסיפור עומדים שני קוסמים, שהתחילו כשוליות אצל אותו אמן ופועלים בסוף המאה ה-19 בלונדון. התקדמותם מלווה בתחרות אובססיבית ורווית-שנאה, שני מרכיבים שממררים את חייהם. ב"יוקרה" אנו מגלים לאן מובילה האובססיה את האמן, בהיעדר כל אמות מידה מוסריות. השאלה היחידה שאני חייב להעלות, מבלי להסגיר את סוף הסרט, היא האם ה"טוויסט של כל הטוויסטים", חייב להיות מופרך, לא מציאותי? ובכלל כזה שבאופן מסוים חוטא לעקרונות הסיפור? לא בטוח, אבל זה המצב ב"יוקרה".
הוקוס עם פוקוס
"יוקרה" הוא מאותן יצירות שקשה להישאר אדיש אליהן: או שתאהב, או שתשנא. ואבהיר מיידית אני אהבתי. מאוד אהבתי. נולאן מביא מוצר מאוד לא פשוט: סרט אפל; שלא מתלבש על ז'אנר אחיד (הוא דרמה, מותחן פסיכולוגי ופנטזיה באותו הזמן); דורש ממך תשומת לב מלאה; ומאוכלס בשני אנטי-גיבורים, שעם שניהם קשה מאוד להזדהות. אין טוב ואין רע. יש רק תכונות שליליות המכרסמות בנפשותיהם של רוברט אנג'ייר (יו ג'קמן) ואלפרד בורדן (כריסטיאן בייל שאחרי "יוקרה", "באטמן מתחיל" ו"אמריקן פסיכו", אפשר לתייגו כליהוק הקלאסי לאדם מופרע-אך-מתפקד). למזלו של נולאן, הקאסט שלו מושלם כמעט בכל רמה, בעיקר שני הגיבורים בייל מצוין, ג'קמן אף יותר. וגם קיין, סקרלט ג'והנסון ודיוויד בואי. בייל וג'קמן מאפשרים לנולאן לעשות את מה שהוא כנראה אוהב יותר מכל: נבירה בנפשם של גיבורים על סף פסיכוזה.
נולאן, הקוסם הראשי ביצירה הזו, מלהטט בוירטואוזיות בתוכה, משחק בזרימה הכרונולוגית, חותך את רצף העלילה בברוטליות ובכלל - משתעשע במדיום לפי צרכיו. גם נולאן הוא אנטי-גיבור. כי כארכי-קוסם, וכמספר הסיפור, הוא אמנם חושף בפנינו טפח ועוד טפחיים ממבנה הקסם וממבנה האישיות המעוות של גיבוריו, אך בין לבין מתעתע בנו, שוב ושוב ושוב. מיומן כהודיני הנאבק בשלשלאות מתחת למים, נולאן יוצר אצלנו הזדהות והבנה, ומייד אחרי זה מחייך מול פרצופנו, משוחרר ויבש הוא פשוט לא מוכן לאפשר לנו הבנה וידיעה מלאה של האמת. אבל הרי אנחנו לא רוצים לדעת באמת את האמת, זה חלק מהטוויסט, או כמו שאורלי פרל רמזה פעם: זה כל הקסם. התוצאה הסופית היא סרט עשוי היטב. לא מושלם, אבל מצוין. לא בהכרח סוחף, אבל בטוח מרתק.
לא לחינם בחר נולאן בסיפור הזה, שמאפשר לו לשרטט את הקשר בין קוסמות לקולנוע, בין אשליה וסיפור על מסך. כאן, הקולנוען המרתק הזה משכלל את הדימוי באופן מושלם, אולי טוב יותר מכל מי שניסה לעשות זאת לפניו (תחשבו על ויקטור פלמינג ב"הקוסם מארץ עוץ"). מעניין לראות את "יוקרה" בימים בהם קוסמים הם אמנים מצועצעים בעלי טעם אופנתי גרוע במיוחד, שממלאים אולמות רק בלאס וגאס הבהמית; או לחלופין מבזים את עצמם וטוענים לכוחות על-טבעיים בבואם לדרוש את ירושתו של אורי גלר הפתטי.
בזמן שהוא מראה את הקסם שבקסם ובאותה נשימה, את כל מה שמכוער בדרך להשגתו, נולאן נכנס סופית לאותה קבוצה אקסלוסיבית של במאים, שסרט שלהם הוא "אירוע", כזה שצריך לראות גם אם לא בהכרח לאהוב.