פרופסור בימבו

דובשנית הליב טיילר הזאת. אחרי שכמעט הפכה לשחקנית הבית של האלטע -זאכן המעודכן של הוליווד - רוברט אלטמן - אחרי שהתבזתה בתפקיד המיותר ב"ארמגדון", אחרי שכבר אפילו חסידים מושבעים הודו שהפיגורה והפריזורה דורשות טיפול מיידי ושאף פעם לא מאוחר לעשות גשר לשיניים בולטות, היא מביאה אותה ב"לילה אחד במקול'ס", הסרט הכי קרוב ל"ביג ליבובסקי" שנראה בשטח בשנים האחרונות. והיא גם - תפסיק ללטוש עיניים יא חנטריש - מזכירה לכולם למה ברטולוצ'י חשב שדווקא היא (בתאורה מתאימה) מתאימה לתמצת את היופי הנשי, כפי שהוא מבין אותו. אבל כל זה היה מזמן, וליב כבר לא צריכה לשחק אותה הסייד-קיק של אלישיה סילברסטון בקליפים של ארוסמית. "לילה אחד במקול'ס" הוא, אולי, היציאה שתחזיר אותה לעניינים.

בלא"ב (שימו לב לקופירייטינג המשעשע של ראשי התיבות של הסרט) טיילר היא ג'ול, תכשיט אמיתי, שמסובבת שלושה גברים על האצבע הקטנה שלה. פעם היא ילדה טובה נורת' קרוליינה, פעם היא פאם פאטאל משורללת, פעם היא שיקסע קלאפטע עם מחשוף באורך תעלת פנמה. מאט דילון הוא ברמן שמחפש משמעות ועותק של "זיוניוני הדרך". ג'ול נקלעת לדרכו ומסבכת אותו ברצח, ממנו יכול לחלצו רק עורך דינו-בן דודו, פול רייזר, פריק משוקץ של סאדו-מאזו, שעסוק כל הסרט בלעשות לובינג לאביזרי מתכת. ג'ול, כמובן, מסחררת גם אותו וגם את ג'ון גודמן, המחווה של הראלד זווארט (הבמאי ההולנדי) לאנדי סיפוויץ ולאחים כהן בעת ובעונה.

הסרט מציג שלוש נקודות תצפית, של כל אחד מהגברים, הרואה את ג'ול בעיני רוחו כמשהו אחר. מאט דילון נכנס בחפץ לב לתפקיד הסאנג'ר עם התחת המחוטב ומחפש סקס נקי ובטוח. פול רייזר (בתפקיד שהוא כנראה ריאקציה קטטונית לשהות הממושכת לצד אמא אווזה הנהדרת - הלן האנט) בוגד באשתו, בועט את כל השלדים המיניים שלו החוצה מהארון ושני בנאיביות שלו רק לג'ון גודמן המצפה שטיילר - שב"מונולוגים מהוואגינה" תצטרך להתייחס יום אחד להספק הגברים שלה בלילה אחד - תקל עליו את המעבר מנשוי לגרוש. מעל לכולם עומד מייקל דאגלס, בתפקיד עם פואנטה, כרוצח שכיר המחבר את כל הקצוות.

הסרט מציג שלוש גירסאות, מבעד לשלוש נקודות התצפית, למה שהתרחש באותו לילה. כל גבר ועיני רוחו, כל אמריקאי וליטרת הפנטזיות הבנאלית שלו. טיילר עושה בכולם שימוש ציני, ובניגוד לברידג'ט ג'ונס הנוירוטית, ג'ול היא מיזנטרופית צינית המעמידה בראש הפירמידה את חלומות ערוץ הקניות שלה, גם אם במחיר חיי אדם. כולם עושים שימוש בכולם, דואגים רק לעצמם ומצטדקים באמריקאיות משוכפלת. קומדיית הרצח הזאת היא יותר פארסה על חשבון הבורגנות הנהנתנית, הכלואה בשבי הזיותיה, מאשר סרט מותח עם פואנטה מחודדת. טיילר, דווקא היא, נערת פין אפ מתוקשרת, רותמת את גופה, כמו גם את הפרסונה התקשורתית שלה, ויוצקת לתוך התפקיד הקשר סאטירי, הלועג גם לאמריקה הצבועה, אך גם לעצמה ולתדמיתה.

מי יודע, אולי הסרט הזה ישחרר אותה מתדמית הבימבו האינטיליגנטית, אולי רק - כפי שקרה ל"הכל נשאר במשפחה" ולארצ'י בנקר - ייתפס בעיני האמריקאים ברצינות תהומית ולא כסאטירה. או אז טיילר תמצא עצמה בדרכה לאי השדים של ה-B MOVIES, או בסרט ההמשך ל"ארמאגדון".