חורשת אפוקליפטוס

ג'ונגל עבות ומכושף, הצמחייה פראית. ציוץ הציפורים מבשר רעות. המצלמה מתקרבת בתנועה איטית, מזווית נמוכה במיוחד, אל לב המאפלייה. לפתע, זעקה נוראית מרעישה את גן העדן השליו. חזיר בר ענק מפלח את השוט ובעקבותיו רצים כאחוזי אמוק ארבעה לוחמים צעירים. הם משסים בחזיר המסכן מתקן המחורר את גופו בארבעה להבים עצומים. האימה רק החלה. בטקס מוזר הם מבתרים את גוף החיה ומחלקים ביניהם את השלל. הלב המדמם הולך ל"צפרדע מעושן", הכבד הנוטף ל"אף מקורזל", "עלה קקאו" מקבל את האוזניים ואומר תודה. אבל מה עם הקינוח? ובכן, את המנה האחרונה, יקבל "קהה" שמתקשה לאחרונה במילוי מצוות פרו ורבו. הביצים החיות הולכות אליו, והוא ייאלץ ללעוס אותן לקול צחוקיהם של חבריו.

כך, לא פחות, מתחיל סרטו החדש של מל גיבסון "אפוקליפטו" הממוקם ביערות העבותים של המאה ה-16 ומתאר בגראפיות חסרת רחמים את מסע הנקמה של "טלף יגואר", מנהיגו של אחד משבטי המאיה, בדרכו להצלת משפחתו מידי שבט אכזר אחר.

אם רק התיאור המילולי של המתרחש יהרוס לכם את החשק לבקר בסניף מקדונלדס בחודש הקרוב, תנסו לתאר לעצמכם איך הרגישו הצופים ההמומים בבית הקולנוע. עדות אישית: רובם (כולל שליחתכם הנאמנה) כיסו מרוב פחד את פניהם בידיהם אך המשיכו להציץ מבין אצבעותיהם, באישונים מורחבים, במתחולל על המסך. מהו קולנוע אם לא הדחף להציץ והפחד הגדול עוד יותר לראות באמת את הזוועה?

לזכותו של גיבסון יש לומר: האיש מראה הכל, וללא רחמים. 130 הדקות של "אפוקליפטו" יטלטלו ויזעזעו אתכם: יחשפו אתכם אל מראות שלא ראיתם מעולם, ובואו נקווה שגם לא תראו. אבל מעבר לזאת, הם פשוט יספקו לכם אקשן משובח, עוכר שלווה. כזה שתצטרכו כמה שעות טובות כדי להירגע ממנו, וגם אז רחשי הג'ונגל המדמם ימשיכו לרדוף אתכם תוך כדי הרהורים חדשים בצמחונות כדרך חיים. המערכה השלישית של הסרט, המורכבת כולה ממרדף אחד ארוך היא מופת של עשייה קולנועית שתגרום לכם לחוש כאילו יכולתם ממש להריח ולשמוע את המתרחש בין עצי הג'ונגל.

אחר כך, כשתגיעו הביתה ותירגעו, תוכלו לומר שמל גיבסון יצא מדעתו (והיו שאמרו זאת), שהוא עוסק בפורנוגרפיה של הבשר החי, שהוא הופך אלימות לסוג של כלי עינויים כנגד הצופה. דבר אחד לא תוכלו לקחת ממנו: גיבסון הוא קולנוען מוכשר שיודע לקחת את חומרי הסיפור הבסיסיים: גיבור, פעולה, רגש - ולרקוח מהם ספקטקל עוצר נשימה. כמעט כל סצינה בסרט טומנת בחובה הפתעה קטנה, הברקה ויזואלית, תפיסת בימוי מקורית המעידה על דמיון פרוע במיוחד.

קל לזלזל ב"אפוקליפטו", והיו מי שעשו זאת, ולהגדיר אותו כסרט שיצא מדעתו, כהזייה פסיכוטית של אישיות גבולית, כמניפולציה זולה. קשה יותר להתייחס אל הסרט המרשים הזה כאל יצירה מורכבת ומאתגרת שממשיכה מסורת של קולנוע העושה שימוש באלימות כמטאפורה קיומית: נושא שהעסיק את גדולי הבמאים וביניהם קובריק, פקינפה וטרנטינו.

גיבסון עדיין לא הגיע אל השלמות היצירתית של גאונים אלה, ואולי לא יגיע לעולם, אך הוא ללא ספק מראה סימנים ברורים של חותם אישי: העיסוק באתוס הנוצרי, שהחל ב"פסיון של ישו", ממשיך כאן ביתר שאת למרות שהזמן והמקום אחרים: וכמו שם ניכר כי גיבסון מפיק הנאה מרובה במיוחד מתיאור עינויי הגוף. כל אלה מנסחים סוג של "אוטריות" מוזרה הניכרת בסרטיו האחרונים: העיסוק בגאולה הנוצרית בשילוב אובססיה לתיעוד ביתורו של הבשר החי.

סרטיו האחרונים של גיבסון מזכירים שוב כי דווקא הסרטים שנעשים מחוץ למערכת ההוליוודית (את ה"פסיון של ישו" אף אולפן לא רצה להפיק, את "אפוקליפטו" נראה כי גיבסון אפילו לא ניסה למכור) מציעים לפעמים את החזון המעניין, המקורי ויוצא הדופן שלא מתאפשר בתוך מערכת המיינסטרים וחושף סוג של ניצוץ יצירתי שלא ניכר ברוב התוצרים המוכרים. גיבסון הוא ללא ספק עוף מוזר בנוף עיר הנצנוצים. הוא התברך בהצלחה חומרית ואמנותית כמעט מתחילת הקריירה שלו, זכה באינספור תארים- חלקם מכובדים (פרס האוסקר לבימוי על "לב אמיץ" בשנת 1995) וחלקם פחות ("הגבר הסקסי ביותר שחי" במגזין "פיפל" בשנת 1985) ועשה מה שכל אפרוח הוליוודי רק חולם להשיג: הונו המשוער כיום עוקף את זה של אופרה ווינפרי (רק מסרטו "הפסיון של ישו" הרוויח בשנת 2004 מאתיים ועשרה מיליון דולר, הרבה יותר מרווחיו של ספילברג באותה שנה). נדמה כי הפער בין הפרסונה ההוליוודית החביבה שלו לבין חזונו היצירתי רק הולך ומתעצם והופך את "תופעת מל גיבסון" למסתורית עוד יותר.

כך או כך יש לי תחושה שרבות מההתייחסויות לסרטו החדש עושות ליצירתו עוול רציני ונמנעות מלהודות על האמת: מדובר בבמאי בעל אומץ, תעוזה וכשרון קולנועי רב מעוף המצליח לצייר על בד הקולנוע את אחד מהחזיונות הוויזואליים הפוריים והמקוריים ביותר של העת האחרונה.