סמוך עלי

המשורר טאהא מוחמד עלי לא הזדרז לפרסם את יצירותיו: לאחר הפצרות רבות ניאות לפרסם חמישה קובצי שירה וסיפורים, ועכשיו יצא לאור ספר בתרגום לעברית המקבץ את המיטב שביצירותיו. צד ימין בספר השיר כתוב בשפת מקור, וצד שמאל מוקדש לתרגום לעברית. חרף היותו של עלי נמנה על נציגיה הבולטים של השירה הפלסטינית בישראל ואולי בדיוק משום כך, מופיעים בשירתו לא מעט מסימני ההיכר המובהקים של הספרות העברית מראשית המאה ה–20 ואחריה: קווים מדיוקנו של "התלוש", גיבורם התועה, חסר התכלית של ברדיצ'בסקי, ברנר וחבריהם, משתקפים בדמותו של הדובר בשיריו. כדרכו של הפליט היהודי הנס על נפשו מכפרו הבוער במזרח אירופה, מביא עלי את סיפורה של הנפש שאיבדה את המאחז הערכי שלה אי-שם מאחור, בהשפעת הנסיבות ההיסטוריות לאומיות.

כפרו ספוריה (ציפורי בפי היהודים) נמחק מהמפה בשנת 1948, ומאז נפשו מתייסרת ומתחננת לשווא – "בבקשה, אל תכוונו את רוביכם אל שמחתי/ היא לא שוה את מחיר הכדור/ הן אשר נראה לכם הנני וקל תנועה כצביה/ ונס לכל עבר כחוגלה/האמינו לי – לשמחתי אין שום קשר לשמחה." (מתוך "אזהרה"). לאחר שבני כפרו נפוצו בין מחנות הפליטים במדינות השכנות, הוא הגיע לנצרת ושם חי עד ליום זה כסוחר מטבעות עתיקים בשוק אלקזנובה המקומי. והנה, אף שמבחינה גיאוגרפית הוזז רק קילומטרים ספורים בלבד מכפרו לשעבר וחי חיים יציבים ושקטים יחסית בנצרת, ממשיך הכפר לבעור בשיריו ולשמש כחומר הבעירה שמצית את חייו.

עלי אינו נואם כיכרות, ושיריו לא יוציאו רבבות אנשים להפגין ברחובות. הטון שלו מאופק, דבריו נאמרים במרומז, בהומור דק, אולי מעצם השתייכותו לדור ערביי ישראל שנטה לקבל את הדין ונשמר ממחאה ישירה. הוא משתמש בשפה מדוברת יומיומית, להבדיל מהסגנון הרווח בשירה הערבית. זו שפתם של הכפרי, האיכר, אנשי האדמה הפשוטים "איכר בן איכר אני, תמימות אם יש בי וערמה של סוחר דגים, לא אפסיק את הטחינה על עוד בצואר הריחים גרגירים מלוא החופן, ולא אשבית את החרישה כל עוד מלוא קומץ גרגירים לזריעה בשקי. (האיכר)" השירים מציגים התרחשויות סיפוריות, שנלקחו מן המציאות בהן מתגלים אותם גיבורים בחולשותיהם ובתמימותם – "כשנפטר מאמן בית הספר סגרו את העיר, שדי הנשים צנחו ואנשים הלכו לישון כבר אחר הצהריים מרב צער" (מתוך "סדק בגולגולת"). גיבורים אלה עומדים בראשה של קהילה קטנה וצנועה המוטרדת מענייני הקיום בלבד - ובמנותק לחלוטין מכל נושא לאומי נפיץ. הם כמעט לא צד בעניין. עד שמגיעים החיילים אל שערי הכפר וכופים עליהם את המפגש, לדיראון עולם.

התרגום לעברית מהווה המשך טבעי לתפקיד הנכבד שמייעדת שירתו של עלי לקורא הישראלי. למעשה, פעמים רבות משמש הוא נמען מרכזי אליו מפנה הדובר את הרהוריו. נוכחותו הדוממת מורגשת היטב, אם בגלוי ואם בסמוי. תמיד הוא שם. כשעלי מחליט לפנות אליו ישירות, טעון ככל שיהיה, הוא מצליח לשמור על ריסון, ואפילו מתעניין בבן שיחו. השיר "נקמה" נפתח בנימה לא אופיינית לעלי – "לפעמים מתחשק לי להזמין לדו קרב את האיש שרצח את אבי והרס את ביתי... ואם אחסלהו מצאתי נקמה" אך בהמשך, הוא זונח כוונות אלו לאחר שהאדם הפשוט שמסתתר מאחורי דימוי האויב נגלה לפניו. "אבל... אם יתגלה לי במהלך הדו-קרב שיש ליריב אמא שממתינה לו או אבא שמניח את כף ימינו על כברת הלב בחזהו בכל פעם שהבן שלו מאחר אפלו רבע שעה מעבר למועד שובו – או אז לא אהרגהו אם הכנעתי אותו... לא אחסלהו אם יתברר לי שיש לו אחים ואחיות שנוטים לו אהבה ומתגעגעים עליו בלי הרף: או שיש לו אשה הששה לקראתו וילדים שאינם אוהבים כשהוא נעדר... או שיש לו ידידים וקרובים,שכנים ומכרים, חברים לתא-המעצר, שותפים לחדר בבית החולים, רעים לספסל הלמודים שמתעניינים במעשיו..."

האמירות החמקמקות של טאהא מוחמד עלי דרך ההומור המעודן והדמויות האקזוטיות הופכות את שירתו לייחודית ונדירה. השירים הפשוטים מצליחים להכריע: בתיווכו של המתרגם אנטון שמאס הם מצליחים להגיע אל היעד הרצוי על מחברם. יש בהם יכולת לתאר את נפשו של האדם טרם היותה יישות לאומית פוליטית. הם יכולים להיקרא באותה מידה כספרות עברית של תחילת שנות המאה ה–20 או ככל סוג ספרותי אחר. כשפונה המשורר לאמירות פוליטיות יותר, הוא נופל מיד לאותו סבך של חבריו הישראלים – "בוגדנית היא האדמה, האדמה לא תשמור אמונים, האדמה חסרת מבטחים האדמה זונה היא" – אלה ואלה המחפשים את הפיתרון על האדמה הבוגדנית במקום לחפשה ולמוצאה ברוח.

"טאהא מוחמד עלי – שירים"; תרגום: אנטון שמאס. הוצאת אנדלוס