קורס ברמנים

זה לא שיש למיכל רונאל בעיה עם השוביניזם של אריק ברמן; היא פשוט חושבת שככה ממש לא בונים מניאק

מיכל רונאל
16/01/2007

השמועות, הלחשושים ובאופן כללי הדיבור ברחובות – עד כמה שהמושג "דיבור" יכול להתאים לשימוש בהקשר לאריק ברמן, השחקן החדש בביצה המוזיקלית המקומית – כל אלה מציירים את דמותו של התוצר האחרון ששוגר מבית-הספר "רימון" כדמות קונטרוברסיאלית, על אחת כמה וכמה בהשוואה לחבריו לספסל הלימודים. שירו "המתוקות האחרונות", כך מסתבר, הקנה לו מעמד סמי-מרדני בקרב מאזיני הרדיו, שרבים מהם הרימו גבה למשמע מילותיו מעוררות המחלוקת; ההאשמה "שוביניזם", כפי הנדמה, נזרקה לחלל האוויר בכמה הקשרים שונים. כעת, עם יציאת אלבומו הראשון של ברמן לחנויות, נראה שהסוגיה הזו ראויה בהחלט לדיון מעמיק.

המסקנה הראשונה שעולה באופן ברור מהאזנה לאלבום החדש היא, שהבעיה של מר ברמן רחוקה מלהיות העובדה שאינו זוכר אם שם מתוקתו האחרונה היה "הדס או הדר". בואו נבהיר את זה כבר בהתחלה: המניאקיות היא לחם חוקו של כל רוקסטאר-וואנאבי, על כל האגוצנטריות ושלל התכונות הקורצות המתלוות לכך – וזהו טעם לוואי שנפוץ ומקובל ביצירות רבות מספור. על כן, ברור שביקורת של תופעת המניאקיות כשלעצמה היא לא רק חסרת כל טעם אלא גם מייבשת ולא רלוונטית. אך ההקשבה לחבילת ה"אני מניאק" שמגיש לנו ברמן בגאווה דווקא מנפיקה מסקנה מסוג אחר לגמרי: חברים וחברות, ככה לא בונים חומה רגשית, וככה ממש, אבל ממש, לא בונים מניאק.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד נחשף: כיצד בי-קיור לייזר מפחית את הכאב?

מוגש מטעם בי קיור לייזר

אל תדברי על אריק

את מודל הגבר שברמן מתאר, וזה ברור ושחוק, הוא שאב מהאזנות חוזרות ונשנות – נשנות וחוזרות – לדיסקוגרפיה המלאה של מאיר אריאל ושלומי שבן (הדיסקוגרפיה המלאה של שלומי שבן. סטיקר בהתהוות). עכשיו, נכון שכתיבת שמותיהם של אריאל ושבן בכריכה אחת אמנם לא עושה חסד עם אף אחד מהם ומפספסת את המרחק העצום והמבורך שמתוח ביניהם, אבל במובנים רבים, הבחור החרמן צח-הלשון ועז-ההבעה מככב אצל שניהם באותו האופן: בלא מורא, בלא משוא פנים ובמלוא הקסם שמצוידים בו גברים אינטליגנטיים, חדי-תפיסה, וגם, נו איך קוראים לזה, שונאי נשים. אבל הנקודה שחשובה לענייננו היא ששנאת הנשים של אריאל ושבן – שמבטם על הבחורה שממול לעולם אינו מכיל יותר מהחלוקה האינפנטילית של קדושה\זונה\אחות רחמנייה – רחוקה מרחק שנות אור משנאת הנשים של ברמן, ולכך יש סיבה אחת ויחידה: כישרון, אני מאמינה שקוראים לזה.

מה יש פה לדבר, הטרף כה קל שזה כמעט מביש. השירה, הדיקציה, הלחנים, וכאמור – בראש ובראשונה – הטקסטים – מבקשים לדבר בשפתם הקלילה, הממכרת, של הזוג אריאל-שבן; אבל העילגות, החד-ממדיות, הבורות ובעיקר הבינוניות, גורמות לברמן להישמע כמו החבר-של-הסגן-של-ההוא-שפעם-שיחק-כדורגל-עם-מלך-הכיתה. כששלומי שבן משחק כדורגל, זה נשמע ככה: "כולם חושבים תוך כדי על כדורגל - אני חושב על שיר של גרייטפול דד. בדיוק על הסולו של גרסייה,
היא מבקשת שארד - אני הולך על זה, כמו מתאבד". אולי זה רחוק מלהיות מאסטרפיס מרגש – אבל זה שנון, רלוונטי ומדויק – כל המטרות שמחטיא דיאלוג מגושם כמו זה של ברמן ב"מתוקות האחרונות": "יש כרטיסים לבלט רוסי, אתה צריך להתלבש/ יש מנצ'סטר וליברפול, חי בערוץ חמש".

באותו אופן, כשמאיר אריאל מהגג על אמנות, הניימדרופינג של ואן-גוך הוא רק כלי לביסוס נדבך נוסף בדמותה של ציירת צרפתייה בלתי-נשכחת: "אור הרדיו רושם: בקבוק, אגרטל – מלבושים זרוקים על הכסא המסוגנן של ואן-גוך, גבריאל, גבריאל" (מתוך "דומם עם זוג נאהבים"); אבל כשאריק ברמן מתפייט על נפלאות האמנות ב"אהבה באור וצל", זה מה שיוצא: "זוג שדייך בדיסטורשן, זוג עינייך בריוורב... השמחה שבי זה לנון, העצבות שבך זה קייב, השיגעון שלי זה ואן-גוך – השתיקות שלך זה רפאל".

קלטתם? עוגת המטען-התרבותי-בשמונים-אגורות הזו לא היתה יכולה להציג חיקוי מאומץ יותר לדימוי הנהדר "אור הרדיו רושם" ושאר האזכורים האגביים של אריאל – אבל מה לעשות, כשאתה לא משורר בחסד ומומחה לרמיזות – סיכוייך לצאת צ'ארמר אדיש שואפים לאפס. המקרה של ברמן, כפי שכבר הספקתם להבין, לא ממש מביס את הסטטיסטיקה. והאמת? כנראה שחבל, כי יש לברמן כמה יתרונות שאינם חזון נפרץ במחוזותינו. חוש הבמה שלו ניכר באלבום הזה באופן ברור - הבחור יודע את מלאכת הגשת השיר, והוא אף ניחן בקול הנכון על מנת לעשות זאת. גם ההפקה של משה לוי נקייה כתמיד ומשרתת בעדינות ובדיוק את הטקסטים. אבל הנה הם שבו אלינו מן הדלת האחורית, הטקסטים – וזה לא מקרי שבאלבום הזה הכל מתחיל ונגמר שם. חשוב להבין: לא בגלל שטקסטים הם מה שחשוב לבחון באלבום בכורה של יוצר צעיר – במידה מסוימת, ההיפך הגמור הוא הנכון.

חמניות או לא להיות

אבל אריק ברמן, וזה ברור לגמרי מהאזנה ל-14 שירי האלבום, הוא ממשיך נאמן של המסורת הישראלית המקדשת את "מילות השיר" כערך עליון. פזמונים אפשר לכתוב כאן על פינג'אן, אבל נסו לכתוב בעברית על כוס קפה הפוך ורק חכו למטחי האש הצולבת, שיגיעו בליווי האשמות בניתוק, שטחיות, ועכירת ישראל באופן כללי. לכן, למרות שברמן מנסה את כוחו בכתיבה המנותקת-לכאורה, שעוסקת ב"פכים הקטנים של חיי הצעיר התל-אביבי", ברור לגמרי שבעיניו כל שורה ושורה נושאת איזו "משמעות נחבאת", איזה גרעין של "אמיתות יומיומיות". ובכן, היומרה לטיעון הזה אולי מתקיימת בשורה כמו זו של מיודעינו שבן: "קו חמש דרומה, האהבה שלך מוכרת תקליטים - העיר הזאת היא לא קטנה לה, רק קצת לוחצת בצדדים" – אבל ברמן רחוק מניסוחן של אמיתות נוגעות כאלה כיוון שהוא בן חורג לתל-אביב. הוא לא השכיל להבין מה באמת מציעה העיר, במה גדולתה ובמה כיעורה.

וזה לא שאורבאניות היא מודל היצירה המחייב, ממש לא: באותה מידה, ברמן היה יכול לבחור להציג קואורדינאטה הפוכה – זה בדיוק מה שמוכיח קורפוס היצירה של מיודעינו מאיר אריאל, הנציג הנבחר של החלום הקיבוצי ושברו. אבל לא – ההצגה המורכבת של המרחב נעלמת כאן, בדיוק באותה דרך שבה דמותן של "בחורות ברמן", להלן – המתוקות, השותקות ובעלות שדי הדיסטורשן (אני חוששת שזה דימוי שהותיר בי צלקת לכל החיים) – מאבדות כל צלם אנוש, כל מלאות ומורכבות. במובן הזה, הטקסטים של ברמן לא ממוקמים בשדרה תל-אביבית ולא בחדר אוכל קיבוצי: זו אמנות פריפריאלית (כן, האזור הזה שבו ממוקם בית הספר "רימון"), במובן הכי מתנשא ומצחין של המילה. השרטוטים נטולי החן נגועים בקרתנות, אטימות ובשיממון בינוני, מעציב. ברור שכמו בשיר "ג'וני", כשברמן יורד להוציא כסף מהכספומט הוא מוצא את עצמו ברחוב בן-יהודה – הרחוב התל-אביבי שנותר תקוע אי שם במעבר בין שנות השמונים לתשעים, כשהוא מזכיר יותר מכל שכונה ממוצעת בפאתי כפר סבא.

מתוך השיטוט חוצה-ישראל שהודגם כאן, יש עוד נקודה אחת ששווה להתייחס אליה, שנמצאת מחוץ למפה המקומית. מרכזיותו של החיקוי כמובן לא ייחודית לשיריו של ברמן הצעיר, אבל להבדיל אלף הבדלות, כשברנדון פלאוורס וחבריו לקילרז מחקים את ברוס ספרינגסטין בגניבות שהן על גבול הפרודיה, הם אולי מרוקנים את הטקסט מכל משמעות שהיתה קיימת במקור והופכים אותו לממבו-ג'מבו קליט – אך ההפקה הגרנדיוזית והרגישות הנדירה למלודיות מנצחות בונות עטיפה נוצצת, שיש לה ערך כשלעצמה – ערך אסטטי מזוקק, פנינת פופ. לעומת זאת, כשאריק ברמן מחקה את אבות השושלת הנערצים עליו הוא מנפיק טקסטים משוללי כל ערך - אבל כיוון שבמקרה שלו הטקסט הוא אבן הראשה של השיר, ואין כל ניסיון להאזין ולהציג בשורה שלא קשורה אליו, הרי שכמילותיו של הקיבוצניק המתולתל, נותרנו גם ללא שמץ של מזכרת למאוננים. לכן, כשברמן שר בקול מלטף, פסאודו-עמוק ורגיש, את המילים הבלתי ייאמנו "זה לא שאני אור, את באה ממקום חשוך" – זכרו שכל עוד מובטח לכם שלא תיאלצו להאזין לאלבומו החדש של אריק ברמן, הרי ש"מקום חשוך" הוא אחלה אופציה.

אריק ברמן, "ן" (אנ.אמ.סי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully