חילוץ לפני המחנה

בסופו של דבר הכול נמדד במקבצי זמנים: שניות ספורות של פיצוצים ומטחי ירי; 40 דקות עד שהחילוץ הגיע; חצי שנה מאז שהופצץ ההאמר ליד גדר המערכת בדרום לבנון, ו-30 שניות של פנייה לראש הממשלה מאת אחד, תומר ויינברג, החייל שנפצע קשה בהיתקלות שפתחה את מלחמת לבנון השניה, ומשום מה לא נשבה ביחד עם חבריו לג'יפ, אלדד רגב ואודי גולדווסר. מה יש לו להגיד אחרי כל זה, ועוד לראש הממשלה ששלח אותו לאן ששלח, ומתמקח כעת (או שלא) על החטופים שנשלחו ביחד איתו? אני קצת מקדימה את המאוחר, אבל נדמה לי שהציטוט המדויק הוא "תן לי להרגיש שבאמת עושים משהו".

תן גם לי להרגיש, אולמרט. גם לי. חצי שנה עברה ולמרות שכולם אומרים שכלום לא השתנה מריחים איזשוהיא מהפכה באוויר. לא משהו דרמטי מדי. ככה בקטנה. הייאוש כנראה חלחל מלמטה למעלה, ואפילו הרמטכ"ל, שעשה פרצופים נחושים מכאן ועד רובע דאחייה, הגיש מכתב התפטרות. הנה, דני חלוץ נתן לי להרגיש שבאמת עושים משהו: גם התפטרות היא מעשה, שינוי במערך הכוחות.

אחרי הכול, לא היה לו יום קל אתמול, לרמטכ"ל. לפחות לא מבחינה טלוויזיונית. בערוץ 10 שידרו כתבה על טיוחי תאונות מבצעיות בצה"ל, ובערוץ 2 חזרו עם ויינברג וחבריו לגדוד לאותה נקודה כמעט שרירותית בגדר המערכת שממנה התחילה המערכה האחרונה. "נקודה 105", קראו לכתבה. ספק אם יש מישהו שהנ.צ. הזה אומר לו משהו, אבל על אותו משקל, ספק אם יש מישהו שמרגיש שאולמרט והצמרת המדינית והצבאית באמת עושה משהו לטובת עתידנו. דיכאון? בוודאי! מלחמות הן הרי דבר מדכא, אלא שמלחמת לבנון 2.0 הייתה יותר מזה. היא קרעה איזשהו קרע בין פיקוד צה"ל לחיילים, ובין המדינה לאזרחים הקטנים.

"נקודה 105" סיפקה תנאי פתיחה כמעט ציניים: עלם חמודות נקלע לצומת היסטורית, חוזר הביתה פצוע פיזית ורגשית, אבל מתעקש להתגבר על הסבל כדי לחזור למקום ההוא (נקודה 105, כאמור) ולהדליק נר זיכרון לחבריו שלא חזרו. תוסיפו קצת שלג ויהודה לוי וקבלו את "יוסי וג'אגר", הגרסה המצונזרת; גם כאן מבטיחים לכם מראש לרגש אתכם עד דמעות, כי אין מה לעשות, יש מניפולציות רגשיות שעובדות תמיד.

אלא שתומר ויינברג, שלוהק לתפקיד מחמם הלב הלאומי, הוא מין אנטי גיבור להירואיקה הצה"לית, וככזה, כבחור שקט, מופנם, ממושקף ושבור – במובן הפיזי– המראה שלו מתכווץ בכאב ליד המקום שבו נפצע קשה, יכול לסדוק גם את הציניקנים המרים ביותר. בסך הכול הוא בחור צעיר, הוא לא צריך להסתובב בין הבזקי הטראומות שלו, שעון על מקל הליכה, ידו מקובעת בברזל, ולספר לעמנואל רוזן על אותן 40 דקות גורליות שנמתחו בין הפגזת החיזבאללה לחילוץ הישראלי. 40 דקות שבהן לא עשה כלום למעט לדמם, לדמום ולחכות. לחילוץ, למוות, לחיזבאללה – מי שיבוא ראשון.

המסע המאולץ של רוזן עם חברי הפלוגה שעליה נמנו רגב, גולדווסר ושאר החיילים לאותה נקודה היה חסר קתרזיס. הניסיונות העיקשים של ההפקה להוסיף מוזיקה דרמטית למקטעי החרדה שתקפו את ויינברג בדרך לגבול חצו את הקו המבדיל בין פורנוגרפיה לעיתונות. ובכל זאת, מכיוון שהדמות העצורה של ויינברג לא נפלה למלכודת מסחטת הדמעות, וגם חבריו לפלוגה נזהרו מגלישה לקלישאות – כולל אמירות פוליטיות מנוסחות – הדלקת הנרות הריקה שלהם נדמתה לרגע כאיזשהי התרסה. לא מול המוות או מול האויב – יהיה אשר יהיה – אלא מול המדינה, ששלחה אותם למשימה מבלי לקחת עליהם אחריות. ובהתכנסם שם, מסביב לנרות הזיכרון, בתפאורה המאולתרת של שרידי ההאמר, נדמה היה שהם כולם שרויים אי שם בתוך 40 הדקות המסוייטות של תומר ויינברג. מה עשית בכל הזמן הזה, שאל עמנואל רוזן, ונענה "אני שוכב בתוך שלולית של דם, ואני מחכה. מחכה, מחכה ומחכה".

"נקודה 105" תחקיר מיוחד של עמנואל רוזן; אמש בערוץ 2, 21:00