בתכנית "שניים" בערוץ הוט בידור ישראלי אמר סאבלימנל לערן צור ש"מוזיקה ישראלית זה מישהו עצוב עם חולצה שכיבסו אותה יותר מדי פעמים". רבים כבר ניסו להסביר מה דפוק כל כך במוזיקה ישראלית ומוזר שאת ההגדרה הכי קולעת נותן דווקא בחור בן 28 מפוצץ בדינרו, שרוצה להיות גנגסטה ועדיין גר אצל ההורים שלו. כמה זה נכון ומשלים את העובדה שהסטייל של המוזיקאים המקומיים נשאר איפשהו שם בשנות ה-90.
מצטער, אבל גם אם תמצאו פה מוזיקאים מוכשרים ויופי של ריליסים, כמעט ולא תיתקלו ביוצרים ישראלים עם חזון. גם כאלו שהקשיבו למוזיקה מאתגרת יחסית, לא התפתחו יותר מדי מי שגדל על סוניק יות' לא השתחרר מהצל שלהם גם כשהחזיק גיטרה בעצמו ואלו שהתלהבו מ-Mogwai לקחו מהם הרבה יותר מסתם "השפעה". ברור שפה ושם יש ניצוצות, אבל הן מינוריות, ורוב הצרכנים המקומיים נשארים עם הזין ביד, כשהם מחכים עם ריר להופעות מחו"ל.
את ההוכחה שמשהו באמת מקורי יכול לקרות גם כאן גיליתי ביום ראשון האחרון בבר "ריף-ראף" אחרי הופעה ארוכה מדי של "השרוט" (שדרך אגב, אם אתה כל כך "שרוט" תסמוך עלינו שנבין לבד), שמשוכנע ששימוש במילים "קקה" וצואה" הם שיא הקומדיה, עלתה הופעת הבכורה של Mary & The Baby Chesses (על משקל The Jesus & Mary Chain). נתחיל בסוף: יצאתי עם צמרמורת.
השלימו את הסופרלטיב בעצמכם
תמיד כשמדברים על להקות מיתולוגיות כלשהן, מספרים שבהופעה הראשונה שלהם היו פחות מ-30 אנשים, אבל שכל ה-30 הבינו שמשהו עצום התרחש שם. אף פעם לא קניתי את המיתוסים האלו, אבל נדמה לי שביום ראשון חוויתי הופעה שכזו כל הקהל החליף מבטים, לחש קריאות א-לה "וואו" אחד לשני, וחזר להיות מהופנט מהדבר הזה שהתרחש שם. בלי במה אמיתית, עם סאונד מצ'וקמק, הפסקות לא מקצועיות והמון המון קסם.
Mary & The Baby Cheeses הם גיל כהן בן ה-23 (שהיה חבר בהרכב הגליץ' המצוין Zegunder ועדיין מכהן כחצי מלהקת האינדיטרוניקה המעולה אלכסנדרה ואנה) וכותבת החומרים, מריה אוצ'ר בת ה-20 (שהיתה חלק משתי להקות קטנות שלא ממש פרצו למרחב).
את מה שהם יוצרים ביחד קשה לתאר האנשים שלידי זרקו לאוויר את ג'ואנה ניוסם ו-Xiu Xiu, מכיוון אחר שמעתי מישהו לוחש "זה כמו פי. ג'יי הארווי מוזרה" ובראש שלי עברו גם רג'ינה ספקטור וסקאוט ניבלט. אבל האמת היא, שכל אלו הן השפעות ותו-לא, מכל אחד מהשמות נלקח קצת, אבל התוצר הסופי הוא משהו מיוחד, מלודי, סוחף, מסחרר, מפתיע וכל סופרלטיב אחר שתרצו לתקוע כאן.
המרכיבים הם כאלו כהן יושב על הרצפה עם עניבה, כשהוא מנגן במקביל ולחוד על קסילופון, אורגן קאסיו קטנטן ותנור ספירלות שמשמש לתיפוף. אוצ'ר מצדה, מחליפה בין אורגן לגיטרה אקוסטית (יש להם גם שירים עם גיטרה חשמלית שלא היו בהופעה), ומשתמשת בקול המטורף שלה, שנע בין צרחות מלטפות לרוך מחוספס, ובעצם חוטפת את ההופעה כשהיא שמה את כל הנגינה היפיפייה שלהם ברקע.
מפגן אהבה פתטי
הסיבה לכך היא שמריה אוצ'ר היא כנראה הדבר הכי ביזארי שהסצנה המקומית הניבה היא עלתה לארץ ממוסקבה בגיל ארבע ומאז גרה בתל-אביב. להגדרתה היא "לא עושה כלום", שזו דרך אחרת לומר שהיא מתעסקת בעיקר באומנות שרה, כותבת שירים, מציירת. זה מובן, כי לא נראה שקל לה לתקשר עם העולם בדרך אחרת. כשהיא דיברה בין שיר לשיר, הפער המטורף בין השירה לדיבור היה ברור למדי. לפני כל שיר היא התנצלה, הפגינה קרירות כלפי הקהל, או ניסתה להעביר איזשהו מסר שלא ממש עבר. באחת מהפעמים שבהם הקהל המצומצם מחה כפיים, היא ביקשה שיפסיק. "זה סתם מפגן אהבה פתטי" פסקה.
כמובן שבמונחי התרבות הפופולרית, האקסצנטריות הזו, שלדעתי כנה לחלוטין, יכולה לקדם את Mary & The Baby Chesses, אבל היופי הוא שהלהקה הזו יכולה להסתדר מצוין גם בלעדיה. המוזיקה שהם עושים מעולה, ואני מדבר פה על סטנדרטיים עולמיים, לא מקומיים, ומקוריים, לא חקייניים. עם ההפקה הנכונה ודחיפה קטנה של יחסי ציבור הם יכולים להיות ענקיים, ואז נצטרך לשבת ולחכות גם להם, שיגיעו כבר להופיע בארץ. עד אז, אתם יכולים לתפוס אותם מחר (יום חמישי) מופיעים בקפה מרסנד בת"א. בואו לראות אותם כל עוד אתם יכולים.
Mary & The Baby Chesses יופיע ביום חמישי ה-18 בינואר בקפה מרסנד, פרישמן פינת בן יהודה, ת"א, 21:30