בסיסטית מחפשת להקה

מסתבר ששפילד ב-2006 נראית בול כמו קאמדן ב-96'. כולם מתלהבים עכשיו מהלונג בלונדס – להקת הוינטג'-שיט הבריטית החדשה - ולי נותר רק לזעוק לשמיים: למה, אלוהים, למההה??? לא שיש לי משהו נגד קצת גלאמור, אני אוהבת לשלב גרביוני רשת מטופ-שופ עם שמלות יד שנייה בדיוק כמו כל אחת אחרת, אבל באמת שאין שום סיבה שגם המוזיקה שאנחנו מקשיבים לה תישמע ככה.

הלונג בלונדס הם שלוש בנות ושני בנים. הסולנית חטובה, לשתי האחרות יש יריכיים קצת עבות מדי לסקיני ג'ינס שלהן. המתופף יוצא עם הבסיסטית והקלידנית עם הגיטריסט, או ההפך. קייט ג'קסון, הסולנית, עובדת בבוטיק יד שנייה בשפילד, אוהבת לדבר על בגדים, מתאפרת כמו ננסי סינטרה, קושרת מטפחת לצווארה כמו פיי דאנוויי ב"בוני אנד קלייד", ומגדירה את הסגנון האישי שלה כ"גלאמורוס פאנק".

ללונג בלונדס יש הרבה יותר לוק וקונספט ממוזיקה. לבנות הלהקה יש ארון מלא בחצאיות לורקס, כובעי ברט חמודים וסנדלי עקב, שהאצבעות מבצבצות מקדימה. הן מעריצות את ניקו, ננסי סינטרה, דיאנה דורס (הגירסה הבריטית של פצצות המין הבלונדיניות של הוליווד בפיפטיז) וברברה ווינדזור מ"איסטאנדרס", והמטרה הרשמית של הלהקה – כך כתוב באתר - היא לייצר להקת פופ פנטסטית שמושפעת מכל אלה: להקה סקסית ומשכילה, קלת דעת ושוברת לבבות.

על עטיפת הדיסק מתנוסס ציור של פיי דאנווי בתפקיד בוני נשענת על אוטו אדום והשירים מפוצצים באזכורים לסרטים ישנים וכוכבניות עבר. כבר מהשיר הראשון באלבום – שיר גראז' בשם "Lust in the Movies", שמדבר על כל תשוקות תרבות הפופ הבלתי ממומשות – אפשר להבין שהלונג בלונדס הם חבורה פוסט-מודרנית, שהולכת לצטט לך את השכל טוב-טוב. בפזמון, הבנות קוראות בשמותיהן של אדי סדג'וויק (כוכבת סרטיו של אנדי וורהול), אנה קרינה (כוכבת סרטיו של גודאר) וכוכבנית הפיפטיז האמריקאית ארלין דאהל. השיר מסתיים בצעקות "Nag Nag Nag", הלקוחות מההמנון האלקטרוני/תעשייתי החלוצי של קברט וולטייר – אחת הגאוות המוזיקליות הגדולות של שפילד - שהפך לשיר הנושא של סצינת האלקטרוקלאש חובבת הציטוטים של תחילת העשור הנוכחי. הלונג בלונדס היו עוברים בקלות כל מבחן על תרבות הפופ, אבל מה זה עוזר להם?

אלבום הבכורה של הלונג בלונדס, שמסתבר שיש אנשים שמחכים לו בקוצר רוח כבר כמה שנים, הוא שילוב חסר כל מקוריות של פופ סיקסטיזי, פאנק, גראז' ובריטפופ. קייט ג'קסון עושה מאמצים גדולים לשיר איפשהו על הקן שבין דבי הארי לסוזי סו מסוזי והבאנשיז דרך פולי סטרין מ-X-Ray Spex וקארן או' מה-Yeah Yeah Yeahs. היא שיבוט מוצלח ללא טיפה של אופי עצמאי. רוב הזמן היא נשמעת כמו ג'סטין פרישמן מאלסטיקה (לא שפרישמן הייתה מסכימה לשיר את השירים האיומים האלה), והתוצאה מתאימה מאוד לרחבות הריקודים במועדוני האינדי של אנגליה, אך מיותרת בעולם האמיתי.

חברי הלונג בלונדס לא נולדו בשפילד, אלא עברו אליה בבגרותם ושם נפגשו. יש הטוענים שהם עברו דווקא לשפילד בגלל הערצתם לפאלפ ובאמת עושה רושם שהם מאוד היו רוצים להיות התשובה הנשית לפאלפ - כששומעים את שיר האינד-דיסקו הדאנסבילי "Giddy Stratospheres", או את הסאגה המלודרמטית "You Could Have Both", אי אפשר לטעות באשר לכוונת המשוררים/ות. הם אפילו הביאו את סטיב מאקי, הבסיסט של פאלפ, להפיק להם את האלבום (וחבל, כי הסינגלים המוקדמים נשמעו הרבה יותר טוב לפני שהם הוקלטו מחדש עם מאקי).

למרות שבפאלפ יש כל כך הרבה יותר מזה, איפושהו במהלך הדרך הם הפכו לסמל לזוהר המפוקפק והסליזי של בילויי יום שישי בלילה ולרומנטיקת דירות שכורות עם קירות מתקלפים. בחוש הסטייל שלה מצליחה קייט ג'קסון לשחזר את הדיסוננס המאוד פאלפי הזה של זוהר מזויף. בכך שהיא לובשת בגדי וינטג' שהיו אלגנטיים, יקרים וזוהרים לפני חמישים שנה והיום מדיפים ריח נפטלין, משדרת ג'קסון שהיא נמשכת לזוהר אך מודעת לזיוף – אמביוולנטיות שאפשר בקלות לייחס לג'ארביס קוקר. חבל רק שהמוזיקה של להקתה לא מצליחה להגיע לרמה של הגרדרובה שלה.

דה לונג בלונדס, “Someone to Drive You Home”
(Rough Trade)