איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
מוזיקה אינה משפיעה באופן ישיר על תהליך העבודה שלי. במהלך הזמן בו אני מצלם המוזיקה היא המקום, האווירה והאנשים המצולמים. רוב שעות המוזיקה שלי מצטברות בזמן נהיגה ממקום למקום. דיסק יכול להיות תקוע במערכת של האוטו לפעמים חודשיים. כרגע זה אוסף ישן של הביטלס שחברה טובה הכינה לי מזמן, ובדרך כלל אני שומע רדיו, מה שאני מצליח לקלוט, כי האנטנה שלי באוטו על הפנים.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני מאוד אוהב ספרות דרום אמריקאית, סופרים כגבריאל גרסיה מרקס או פבלו קואלו. ללא קשר לכך, לאחרונה קראתי את "יונה ונער" של מאיר שלו, ספר נפלא.
עוד בוואלה!
רגיל, חלש ולא מעצבן
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
אני מאוד אוהב את החבורה של הצלמים הגרמנים: אנדריאס גורסקי, תומאס שטרוט ותומאס רוף, וגם את מרטין פר, צלם בריטי מדהים. באזורינו - את הצלם שרון יערי. השפיעו עליי מאוד רם ברכה, דגנית ברסט וראובן קופרמן, מורים שלמדתי אצלם במדרשה. ההשפעה היא בעיקר באופן שבו הם מלמדים, ברגישות ובמחויבות כלפי הסטודנטים.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
מטריד אותי בעיקר המצב הפוליטי, ובהקשר זה מצבם הקשה של ערביי השטחים, היחס שלנו לערבים תושבי מדינת ישראל, חוסר השוויון, הפטרונות והכיבוש הישראלי. הפתרון שלי הוא עשייה משותפת.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני משתדל לא להרבות בשעות מחשב. בעיקר מתקשר עם אנשים באי מייל, ולפעמים קורא חדשות בבוקר.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב האתרוג במושב חרות, מושב שקט ירוק וכפרי. חשוב לי לחזור בסוף יום למקום כזה. הרחוב עבר שיפוץ והרחבה על חשבון חלק מהגינה שלי. הייתי שמח שיחזירו את הרחוב למצבו הקודם.
מה הרינגטון שלך?
משהו רגיל, חלש ולא מעצבן
למי היית מכניס מכות?
בשום פנים ואופן לא
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמין לדרינק את פזית טל-אור, חברה טובה שחבל לי שאף פעם לא ראיתי אותה שיכורה.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
אבא שלי
מה ההתמכרות שלך?
אני מכור לאיסוף פיטריות. כל חורף אני ממתין לימים יפים אחרי הגשם. הפיטריות האהובות עלי הן אורניות.
תיק עתונות:
בימים בהם מחוייבות היא כמעט מילה גסה, מנהל הצלם רון עמיר (33) קשר ארוך טווח, יציב ומתפתח. הפרטנר שלו למערכת היחסים הוא הכפר הערבי ישראלי ג'יסר א-זרקא, בו הוא מצלם בשש השנים האחרונות. ג'יסר הוא אחד הישובים העניים ביותר בארץ, הממוקם כאילו להכעיס בין קיסריה השבעה לקיבוץ מעגן מיכאל האמיד.
עמיר התוודע לראשונה לג'יסר א-זרקא כשעבד במעגן מיכאל, והיה יוצא מידי פעם למה שהוא מכנה "שוטטות כפרים". במשך מספר שנים ביקר מידי פעם בכפר, ובמהלך לימודיו במדרשה החל לצלם בו ללא כוונה מוגדרת. מידי פעם היה מגיע לחוף הים ומציע למשפחות המתרחצים לצלם עבורם דיוקן משפחתי לפי בחירתם. "אני תמיד נוהג לשתף את המצולמים", מדגיש עמיר, "חשוב לי שיסתדרו לצילום באופן בו הם רוצים".
כחלק מהעסקה עם המצולמים היה עמיר מחויב למסור להם עותק של הצילום. לרוב הוא לא הכיר את המצולמים ונאלץ להסתובב בכפר, לחפש אותם ולשאול עליהם, מה שהוביל להיכרות עמוקה יותר עם התושבים.
בשלב זה נהג עמיר להסתובב עם מצלמה דרך קבע; התושבים הסקרנים החלו להתעניין, נוספו עוד מצולמים ופרוייקט הגמר של עמיר נולד. כך גם החל המהלך של צילום בתוך הבתים, אותו עמיר מגדיר כמעבר מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי.
בצילומי הפנים התמקד עמיר בארבע משפחות, אותן צילם בקפדנות, עם תאורת סטודיו. חלק מהתמונות מבויימות - סצינות שהתרחשו טרם הצילום והוא בחר לשחזר אותן - חלק טבעיות, וחלקן נעשו לפי בקשת המצולמים. בתחילה אירחו אותו על פי כללי הטקס, אבל עם הזמן השהות הפכה לטבעית וקלילה יותר והקשר העמיק.
בשנה האחרונה הפך עמיר לחלק מחבורה מקומית של בני גילו. דרך חברו חאלד, שומר החי באתר בניה בשולי הכפר, החל להשתתף בפגישות הליליות שלהם המרוכזות סביב עיסוק באש (מדורה, הכנת בשר "על האש"). "השהייה הפכה למשהו מוכר, חלק מתרבות הפנאי שלי. זה שונה מצילום משפחות שעסוקות בעניניהן. הם ממש נהנו להקים איתי את סט הצילום, להפעיל את הפלאשים" .
תצלומים מהתקופה האחרונה מוצגים בימים אלה בתערוכה "ברזך" בגלריה של המדרשה, אותה אצר דורון רבינא. השהות של עבודות צילום דוקומנטריות בגלריה או במדרשה אינה ברורה מאליו. "ברור שאפשר להתקל בביקורת", מסביר עמיר, "צילום תיעודי ופוליטי הם בנים חורגים במדרשה. צריך לנמק הרבה, לגרום לאנשים להאמין. בדומה לכפר, לפעמים יש רגעים של עימות. כמו כשמישהו דופק על האוטו ובודק מה אני מחפש שם. במקום לברוח אני בוחר לשאול אותו למה הוא נתן מכה, ולהסביר לו מה אני עושה. זה גורם לאנשים להתרכך, הם רוצים לראות תמונות של אחרים מתוך סקרנות, ולהצטלם בעצמם. כך גם עם המורים שלי, הייתי צריך להתעקש שהם יקבלו, וזה קרה בהדרגה".
עמיר מודע לכך שהוא עלול להיות מואשם בין היתר בהתנשאות על המצולמים. "הפטרונות קיימת בגלל עובדות מסויימות הקשורות ביחסי כוחות", הוא מסביר, "אבל אני מצלם במקום כבר שש שנים, ואני מרגיש טוב בגלל הפידבק של התושבים. המקום היחיד בו אני מרגיש פטרונות הוא כשאני מלמד צילום בכפר, ומכיוון שאני לא יודע ערבית השיעור מתקיים בעברית, שאיננה שפת האם שלהם, אלא שלי".
שיעורי הצילום אותם מעביר עמיר הם שיאו של מיסוד הקשר בינו לבין גי'סר א-זרקא. תחילה פתח סטודיו קטן במתנ"ס המקומי בו צילם פורטרטים משפחתיים עבור התושבים בעלות של חמישה שקלים, ובמקביל העביר למדריכים הצעירים סדנאות צילום. בשנתיים האחרונות הוא מקבל מלגת "אמן-מורה" שמאפשרת לו ללמד צילום בתיכון המקומי.
"אני לא מרגיש שאני עושה משהו מיוחד או שונה", מצטנע עמיר, "אבל אני נמצא באותו מקום לאורך שנים, והמחוייבות הזאת מרגישה לי נכונה. יש לי דילמה כל הזמן אם להמשיך שם, לעבור למקום אחר, או לנוח, אבל משהו מושך אותי בחזרה לשם כל הזמן.
רון עמיר - "ברזך". הגלריה של המדרשה בתל- אביב, עד 9 בפברואר