החתיכה החסרה

ביום ראשון אני לא יכולה למתוח את הקפיץ. יש דברים שצריכים להיעשות, הם נמצאים ברשימות של מטלות קטנות ודוקרניות, אז קניתי משחק מחשב שמדמה 250 מקרים שונים של מוות. מתוכם בלטו: מוות בטביעה, מוות בקפיצה על מוט, מוות בתאונת רכבת-הרים ומוות בשינה. יצאתי מהבית שלי, והתהלכתי ללא מטרה ברחוב, אספתי מהרצפה אבן קטנה (בגודל קלמנטינה) והכנסתי אותה לכיס. תל אביב בשעה חמש היא לא כמו שום דבר אחר בעולם הזה, יוצאים ממנה במכוניות כל השכירים אל הפרובינציות, ומנגד, ברגל, מתהלכים פרילנסרים מוכי פלורסנט כשידיהם פרוסות קדימה, "הלאה אל בתי הקפה... קדימה, בעקבותיי!" ניסיתי להוביל את הנחיל האנושי הזה אל הקנטינה, אבל אף אחד לא הלך מאחורי. מיואשת התיישבתי על אנדרטה וכרסמתי נבטים שלקחתי בשקית ניילון טרם יציאתי מהבית. בהיתי בגברים נמוכים וחסונים אשר הקימו את אוהל קרקס החורף הבולגרי. ידעתי כי מופיעים שם דובים.

למה לא סיפרו לי בבית הספר היסודי מי זו פולה בן-גוריון? דיוקנה הגדול התנוסס בשחור-לבן מעל בימת אולם ההתעמלות. איך גב' בן-גוריון הבטת אלמונית בעל כורחך, מן הצילום, אל בניה ובנותיה של ארץ הקודש, המתעוררים בשלווה מובנת מאליה ומותחים לפניך שריריהם בירושלים עיר הנצח?

אני שואלת מהי השפה הזו בה אני כותבת מילים אלו, עברית? ישראלית? שפה שאין לה דבר במשותף עם יהדות העולם; ומה לי וליהודים בגולה? לא קשר של לשון, לא של אורח חיים ולא של ספרות. ובאשר לדת – רוב חברי לספסל הלימודים הם לא דתיים, אם לא אתאיסטים. אם קיים בין כותלי בנין גילמן למדעי הרוח מיעוט דתי, אזי בעיני איננו שייכים לאותו לאום. איטליה צרפת וספרד הן קתוליות – כלום הן מהוות בכך לאום אחד?

"בשולחן שמאחורי ישב אדם שנראה כמו רופא בחלוק לבן ושיער דליל, והרצה בפירוט רב על הפרשת נוזלי הקיבה בתנאים של היעדר כבידה באוזני צעיר חבוש משקפיים ועצבני למראה ואשה מבוגרת בעלת פני סנאי, שישבו למולו... אבל ככל שהקשבתי לצורת דיבורו של דליל-השיער בחלוק הלבן יותר ויותר התעורר בי ספק אם הוא באמת רופא".

ביום חמישי יזמתי משלחת חיפוש למגדל השן. המשלחת סובסדה על ידי משרד החוץ ובראשה עמדתי אני. בהתאם למשימה צוידנו במאלחשים ובמזון בסיסי וטעים. שמחתי לגלות כי האנשים שצוותו אלי היו מן הזן האיכותי ביותר, בשיחת התדרוך, ראיתי בזווית העין איך צוואריהם נמתחים נוכח המעמד וכשהתחלנו לצעוד, החבלים שעל גבינו השתלשלו מאחור בסדר מופתי, כמו זנבות של עכברושים. ציפי ליבני היתה המאספת ועשתה מורל-שיגעון כל הדרך. כמו כן,מצלמות הזכיינית השניה, ליוו אותנו ותיעדו רגעים מרגשים ומותחים. כשהגענו לבסוף לפסגה נפרס לעניינו נוף אורבני והידד - מצאנו את שיצאנו לחפש. כאקט של כבוד לאחת מהמסורות היהודיות, השתטחנו על קבר הצדיק, איש איש בתורו. מלמעלה תל אביב נראתה כמו קן נמלים המתרוצצות בכאוס מופתי - היה מרגש. עם עדשות משוכללות שהיו בידינו, יכולנו לאתר בקלות חנייה כחול-לבן של אזור 1, אז צילמנו אותן למזכרת.

חברי להקת רוקפור ישבו בבית קפה קטן בסמוך לרכבל קטן שנוטרלה פעילותו ביחד עם רכבת העמק. רצינו להצטרף ולהרים כוסית-ניצחון, אך היינו צרודים מהמורל ולכן לא יכלנו לנהל עימם שיחה ראשונית. חזרנו למשרד החוץ מרוצים ומגובשים וטפחנו זה על שכמו של זה, בדומה למה שאתם עושים בתגובות שלכם. כן, המשימה התבצעה על הצד הטוב ביותר.

"ויבא אחד מן שבעה המלאכים הנשאים שבע הקערות וידבר אלי לאמר: בא ואראך את משפט הזונה הגדולה היושבת על מים רבים, אשר זנו אחריה מלכי האדמה וישכרו שכני תבל מיין תזונתה. ויביאני ברוח המדברה וארא והנה אישה ישבת על חיה אדמה כתולע מלאת שמות גידופים ולה שבעה ראשים ועשר קרנים. והאישה לבושה ארגמן ושני והיא מכללה בזהב ואבן יקרה ופנינים ובידה כוס זהב מלאה תועבת וטומאת תזונתה. ועל מצחה כתוב שם בדרך סוד בבל הגדולה אם הזונות ותועבות האדמה" (פרק י"ז חזון יוחנן)

כמו פטריות אחרי הגשם צצות להן חנויות המציעות ספרים משומשים – כלומר ספרים שאינם מגיעים למדף ישירות מבית הדפוס. כל דיכפין יכול לגשת לחנות הקרובה לביתו ולמכור ספרים מן האוסף הפרטי שלו בעבור כסף מזומן. אותו אדם יכול גם לחילופין, לקחת ספרים אחרים מאוסף של פילנתרופ אחר. כמה נפלא הרעיון הנ"ל וכמה אני מקווה שיתפשט הלאה מתל אביב אל הפרברים.

אני צל, אני קאט סטיבנס ודיר יאסין, אני סבתא שלי, אני החלקים שבתוך ביצת הקינדר בקיוסקים שמתחת לבית שלכם. אם תבינו את ההוראות ותעקבו אחריהן באופן מדויק תזכו בצעצוע קטן - קישוט על מדף.



*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי כל קשר בין המדור למציאות מקרי ושקרי, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד ***