מוס חצי אפוי

בקטע האינטרו של אלבום הבכורה שלו, מלהג מוס דף בצדק על כל אלו ששואלים אותו "היי מוס, מה נסגר? מה נהיה עם ההיפ-הופ הזה?". הוא עונה להם את התשובה הכי הגיונית לשאלה שחוזרת ונשאלת, כל פעם על-ידי נודניק אחר. "ההיפ-הופ יהיה מה שתעשו אותו. אתם, אני, כולם". איש חכם, מוס. אמא שלי הייתה קוראת לו מעשי. ומעשים, לפחות על הנייר, אמורים לדבר חזק יותר ממילים. כשאתה ראפר, שסומן מהיום הראשון כמושיע יש לך המון להגיד, גם אם אתה עדיין לא סגור על הדרך שלך, תמיד יחפשו אצלך את האלבום הראשון. יש כאן בעיה. במיוחד כשחלק ניכר מהאנרגיה היצירתית שלך מופנית להבנת וגילום דמויות בסרטים. אמיתיים.

מוס דף, ואני ממש לא מחדש כאן משהו, הוא באמת אחד הקולות השפויים, מעניינים, מנוגנים ומלאי נשמה שעוד נותרו בהיפ-הופ. המצב הפך בעייתי לראשונה לאחר "The New Danger", התקליט השני שלו, שהגיע לאחר 5 שנים מורטות עצבים במהלכן ההיפ-הופ התהפך חמש פעמים לפחות, ובכל פעם הגיע למקום גרוע בהרבה. לדעתי מדובר באחד מהתקליטים האמיצים שנעשו, כאלו שדופקים וואחד מוכטת דיסטורשן לפניו המדושנות של ההיפ-הופ. אותו היפ הופ אליו התייחס מוס הצעיר של 99' בפתיחת האלבום ההוא.

שנתיים אחר כך, יוצא משהו מאד מוזר. "True Magic " קוראים לו. מוזר, כי "Undeniable ", הסינגל שהתרוצץ כמה חודשים לפני - וביתר שאת הבי-סייד שלו " There's Is A Way" , נתנו תקווה שהנה זה קורה, מוס חוזר לצבע המקורי שלו ומראה מי הבלאק סטאר האמיתי בשמיים שהולכים ומתקדרים מרגע לרגע.
למוס מסתבר, אין כוח לעשות היפ-הופ כשהוא חייב. אין לו כוח, מתוקף חוזים בין תאגידים (גפן קנו את רוקוס ועוד שאר דברים שקשורים לעמודי הכלכלה) לעמוד בציפיות המאזינים, המבקרים ובטח אלו שחותמים לו על הצ'ק. מסתבר שהדבר האמיתי היחידי בכל מקרה ה-"True Magic" הזה, הוא שמו.

ממש כמו ברוק'נרול של פעם, אמנים שנחשבו "רציניים, איכותיים וכבדי ראש" ובעיקר התעצלו בשחרור חומרים חדשים, היו משחררים ככה בקטנה סשנים מאולפנים, הקלטות לייב על הדרך של שירים, משהו שמיד סווג על ידי מעריצים ומבקרים כצוהר נדיר לנפשו של האומן, כשלא מנופפים לו מעל הראש בחרב הסמוראי של הפלייליסט; הצצה חטופה לתהליך, שעניינה בעיקר את אלו שעוד יש להם זמן להתעניין בתהליכים אומנותיים, שעוברים או תוקעים את האומנים החביבים עליהם. בהיפ הופ קוראים לזה מיקסטייפ.

ו-"True Magic" לא נשמע, לא מרגיש ואפילו לא נראה כמו אלבום חדש של מוס. ראבק, ב-2007 אלבום שיוצא ללא עטיפה, בקופסא ריקה, כשהתוכן בו נשמע גם כן חצי אפוי, שנארז בחופזה, הוא שום דבר מלבד מיקסטייפ, שאמור להיות הקדמה למוצר שלם. כי יש גבול לפרגון, אפילו לאומנים כמו מוס, שגם כשהם באים בעשרה אחוזי יכולת, הם עדיין טובים בהרבה מתשעים אחוז מאלו שמחזיקים מיקרופון ביד מעוטרת הבלינג שלהם. וזה המזל של דנטה סמית', שגם כשהוא מחפף (והוא חופשי עושה את זה כאן), הוא עדיין מביא אותה, לעיתים מבלי להתכוון.

הדברים הרעים: "קתרינה קלאפ", קאבר של מוס (לשיר "Nolia Clap"), שיצא כבר לפני כשנה מופיע כאן בגרסה חיוורת המיוחד שלא עושה חסד עם המילים הנוקבות של השיר, מה עוד שכולם ראינו את מוס נעצר רק בגלל שהעז להגיד מה הוא חושב על הנשיא שלו. ועל זה תוסיפו עוד אחד, הפעם "Liquid Swards" של גאון אחר, ג'יזה, הופך כאן ל"Crime & Medicine". אל תבינו אותי לא נכון - אין שום דבר רע בקאברים - אבל שניים באלבום, שאמור להיות חדש, זה טיפה יותר מדי. שניהם כמובן, דופ לגמרי, אבל עדיין זה מציק באוזן, כמו גם החיפוף המתכוון - או לא - בהפקה של הביטים ובאופן בו מוס נשמע. לפרקים האלבום הזה נשמע כאילו מישהו מקליט חיצונית לגמרי את החזרות לאיזו הופעה, או סשנים לפני הקלטות. חוסר הפוקוס הוא הדבר הבולט ביותר כאן.

לצד באנגרז קלאסייים של מוס, כמו הסינגל, ", "Sun Moon and the Stars", "U R the One", Murder of a Teenage Life " - כולם שירים מדהימים, כשהאחרון שבהם למרבה הפליאה הופק ע"י הנפטונז (קרדיטים מלאים ב-http://www.mosdefmusic.com) ומחזיקים את האסופה הרופפת הזו בחיים. "Fake Bonanza" הוא משהו שעוד ליטוש נוסף יכל בקלות להיות אחד מהשירים הטובים של מוס, אבל יחד עם "Perfect Timing" ו-"Lifetime" הם נשמעים כמו אחלה סקיצות שבעולם, אבל בטח לא משהו ברמה שהיינו רוצים לשמוע מאחד האנשים היותר מוכשרים בעסק. הכיוונים שמוס סוחב אליהם הם נכונים, שלא כמו חברו הטוב קומון, הוא לא צולל מממש לתוך קרקסים מחושמלים, אלא מעדיף את השירה (הוא ממש טוב בזה, ע"ע "Umi Said") והרוק'נרול המיוחד שלו שממשיך, לפחות באלבומו הקודם, את הזעם, התוכחה והגרוב של ליבינג קולור. הרוק השחור.

לאחר יציאת האלבום גפן כנראה הבינו מה הם עוללו (וזה עוד כלום לעומת קבירת האלבומים של קיו טיפ, שזה לא יאומן שעדיין הם לא יוצאים) והתחילו להתפתל בהסברים שזה לא בדיוק זה והם עומדים להוציא את הקסם האמיתי לאור ממש בקרוב. לטובתו של מוס אני מקווה שיתפנה להשאיר את המחויבויות העסקיות שלו לתאגידים חסרי נשמה ויתרכז, אם אפשר מפוקס יותר, באלבום הבא. לט בייגון בי בייגון, הוא אמר פעם. אולי כדאי שיקשיב לעצמו מדי פעם, סתם בשביל לראות עד לאן התגלגל ההיפ-הופ ואיך, שבע שנים שחונות אחר-כך, כולם עדיין מצפים ממנו שיושיע.

מוס דף, "True Magic" (הליקון)