פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סוד ההצלחה שלי

      ויל סמית' מעולה והמרדף אחרי החלום האמריקאי ב"המרדף לאושר", מרגש למדי. רותם דנון מצא את ההבדל בין ברוק לברוקר

      כריס גרדנר (ויל סמית') הוא תפרן. אבל לא מה שאתם מכירים. אלא עוני אמיתי. עוני נורא, כמו שאמרו חברי החמישייה הקאמרית. אשתו עזבה אותו, והוא נשאר לבד עם בנם בן החמש, בורח מבעלי בית שרוצים את שכר הדירה, ממס הכנסה ומדו"חות עירייה. הוא מחליט שיש לו את הזכות "לרדוף אחר האושר", כדברי הצהרת העצמאות האמריקאית. הקונספט שלו לאושר: לזכות בהתמחות ולהפוך לברוקר בסן פרנסיסקו של 1981. בדרך לשם הוא נודד עם בנו בין בתי מחסה, מתרחץ בכיור, מנסה נואשות למכור מכונות רפואיות שברשותו ולא קם כדי לשתות מים במהלך ההתמחות כדי לא לפספס אף רגע. התסריט הוא בהשראת סיפורו האמיתי של אדם באותו שם, שנתן את ברכת הדרך לסמית' (שגם הפיק) ולשותפיו.

      בסיפור הרקע של גרדנר המוצג כבר במערכה הראשונה, אנו מבינים מדוע הוא תקוע עם המכונות הללו לבדיקת דחיסות עצם (או משו כזה): הוא כבר ניסה פעם לרדוף אחר האושר. הוא הגיע למצב הזה בדיוק בגלל אותו חלום אמריקאי מקולל, כשהשקיע את חסכונותיו בקניית כמות גדולה כדי למכור לרופאים באזור המפרץ המערבי – רופאים שחושבים, כך מסתבר, שעבורם המכונה היא מותרות לא נחוצות. עכשיו, אם גרדנר רדף פעמיים אחרי האושר, ובשתי הפעמים הוא מגדיר את החלום האמריקאי בצורה הטובה ביותר: מרחב פעולה והזדמנות שווה לכל להפוך לסיפורי הצלחה קפיטליסטיים, זה אומר משהו לא רק עליו, על על אמריקה בכלל.

      בסצינה אחת, שנייה לאחר שראה ברוקר מחויך ברחוב ושנייה לפני שהוא מידרדר סופית לאשפתות, גרדנר יושב מול הטלוויזיה, בה נואם הנשיא הטרי רונלד רייגן על המצב הכלכלי הקשה והתפיחה של המגזר הציבורי על חשבון המגזר הפרטי. פניו של גרדנר חתומות במקרה הזה. אי-אפשר להבין אם הוא נוטר לשלטון ולרייגן, או מעריץ את הקרקע הלבנה עליה דורך מושל קליפורניה לשעבר, ורוצה רק להגשים את מה שהוא וננסי הגשימו. מכאן, מתנהל "המרדף לאושר" בדיוק כמו שמו - סרט מרדף. כלומר – ריצה בלתי-פוסקת ממקום למקום, משתי העבודות לאיסוף הילד מהמעון, מהאוטובוס לרכבת, מבית מחסה אחד לאחר, כדי לתפוס מקום בזמן. בניגוד למרדף הקלאסי, כאן ישנו קו מעומעם מאוד בין משהו שגרדנר רודף אחריו (האושר/ עושר), לבין מה שרודף אותו (העוני/ כשלון).

      כסף = אהבה = כל מה שטוב בחיים

      "המרדף לאושר" רחוק מנוסחתיות שאתם אולי חוששים ממנה. הוא סרט טוב, קולח ומרגש. לפני הקליימקס המאושר והצפוי, דמותו של גרדנר עוברת ייסורי איוב וסופגת מכה אחר מכה. ציקצוקי לשון יישמעו בין השורות, אין ספק. כמו לבנה כבדה על בית החזה, "המרדף לאושר" לא נותן כמעט רגע אחד של חסד עד לסיומו, רק סבל וסבל וסבל. כאן אין "אנו עניים, אך מאושרים", או "לעזאזל הכסף, יש לנו אחד את השני", כאן יש עוני, שמתורגם לרגשות. עוני = עצב = כישלון, ועושר = הצלחה = אושר. אז כסרט, "המרדף" רחוק מנוסחתיות, אך כקונספט – זוהי הנוסחה האמריקאית האולטימטיבית.

      האם יש עבודה יותר לבנה מברוקר? החלום האמריקאי של ויל סמית' הוא לבן. גרדנר מדבר כמו לבן ומתנהג כמו לבן. הוא נראה כמו טייגר וודס במגרש מלא נוצרים לבנים אנגלו-סקסים ואמידים. והוא פועל בשנת 81', תחילת עידן הרייגניזם. ומה מייצג רייגניזם טוב יותר, מעצם גילומו של האושר בחיוך שבע של ברוקר?

      אבל מאחר וגם אני חזיר רעבתן שכסף הוא כלי מדידה לא מבוטל להצלחתו, הצלחתי להזדהות עם "המרדף לאושר" ועם גרדנר, להנות ולהתרגש. אבל את מי אני יכול להאשים בכך שלא התחברתי באופן מלא ל"המרדף לאושר"? התסריט של סטיב קונרד חף מפגמים, וסמית' נושא את מלוא הסרט על כתפיו החסונות בתפקיד דרמטי מעולה, והחצי צ'רלי שלו (בנו במציאות, שמגלם את אותו תפקיד בסרט) שובה-לב. כנראה את הבמאי, גבריאל מוסינו האיטלקי, שזוהי הבכורה ההוליוודית שלו, ושנבחר על ידי סמית, אולי בין השאר לטובת מקסימום צייתנות למפיק והיזם (אולי בהתאם לשרשרת המזון האמריקאית? לבנים, שחורים ורק בסוף מהגרים).

      מוסינו עושה עבודה סבירה, לא יותר. אבל תחשבו מה במאי כמו ספילברג היה עושה כאן. מישהו שיודע ללוות כמו שצריך גיבור, בזוויות הנכונות, בהבעות המדויקות, בזרימה המושלמת של סיפור. גם המוזיקה, פרי יצירתו של אנדרה גוארה, שעבד בסרטיו האיטלקים של מוסינו, קטסטרופלית, והיא חלק מהבימוי חסר המעוף. בנוסחתיות הנס-זימרית איומה הוא מציף את הסרט בכינורות צורמנים, עד למצב שמחצית מהזמן זה נשמע כאילו הודבק כאן פסקול של סרט אחר. גוארה לא יודע איך להתאים רגשות לצלילים, ולא חייבים להיות ג'ון ויליאמס כדי להבין את החשיבות של האלמנט הזה. בכל מקרה, קנטרנות בצד, "המרדף לאושר" שווה את ההשקעה, בטח יותר מכל ספר על איזה נזיר שמכר את הגבינה שהזיזו לו. כי אין מה לעשות, כסף מסובב ת'עולם, ובמקרה הזה גם את הלב.