רואה את הקצוות

מערכון פתיחה – די לא ברור איך אותם כותבים שהביאו לנו בשבוע שעבר את פואד ומד השחיתות של שולה זקן מנפקים תכנית שנראית כמו שילוב בין שיירים מחדרי העריכה של זהו-זה והקומדי סטור. אולמרט עיוור, פרץ צועק, עורכי הדין מיצו את עצמם עוד ב-97' בהופעה מול ועד העובדים של סולתם ואת מני מזוז משחק דב נבון, שמתחיל בתור – הפתעה! שלומיאל כלומניק – וממשיך ללעוס את השטיק הזה עוד ועוד. איזה מזל שיש מבזק.

פילוס והרשקוביץ בבית הכנסת - מכיוון שקשה לי להסביר כמה אני סובל מהומור מבטאים, שבו מבוטאת גם כ' כח' אומר זאת כך - בבקשה, מולי, אני פונה ללב צ'לך. מספיק עם הדמויות האלה.

פריצת אולפן שניה – רפטטיביות היא מוטיב חשוב בקומדיה, אבל כשנשענים עליה בלבד, ללא אלמנט מפתיע, החזרה מפסיקה להצחיק ומתחילה להיות צפויה. כך יכול היה כל אחד מהצופים בבית לדעת בדיוק מה יגיד ליברמן (היי, כן), כמה חד-ממדית תהיה הדמות של קונדליסה רייס עם הדיבור הכאילו-שחור שלה (מיצינו אחרי פעם אחת, לא ככה גירל?), שמוריה סרק תצעק "שרמוטה" ותחייך ושרוזנשטיין יאיים על כולם כל הזמן. ההבלחות היותר מוצלחות היו בועז שרעבי – ברמת הכתיבה שאפיינה אותו היטב עם הבדיחות הקבועות והצחקוקים האוויליים, השימוש שרוזנשטיין עשה בו ובגילום אלי פיניש – ובר רפאלי וליאונרדו דה קפריו (שנראה כמו דייויד בואי), כאשר לראשונה במהלך התכנית, הביאו דמויות עם דינמיקה שהצליחה להפתיע.

אגב, טיפ קטן למי שכתב את הטקסט לאביגדור ליברמן בו הוא ממליץ למג'אדלה, השר הערבי הראשון, להיות שר במדינה ערבית כמו אירן – אירן היא מדינה מוסלמית, אולם לא ערבית כי אם פרסית. באותה מידה יכולתם לתת את אינדונזיה כדוגמה.

הבלוג – מצד אחד הדמויות טובות כשהאפיון שלהן והאינטראקציה ביניהן מייצרות סיטואציות מצחיקות. מצד שני יש גם כאן תחושה של אוטומט, לפחות בקו העלילתי של כל בלוג, שבו ברור לגמרי מה יקרה. מצד שלישי, אני חרמן על שיפשיף.

אין גבול לאהבה – בימים כאלה, אולי פשוט כדאי להקרין שעה מהטלנובלה.