לעתים נדירות יוצא לו, לפובליציסט דמיקולו, לפרגן ככה בכיף למשהו. על פי רוב הוא יחשד באודטיזם דביק ושומני, אבל אטול לי את הצ'אנסה, למען מטרה חשובה זו: בימי חמישי האחרונים, בין אחת לשתיים בצהריים, השעה בה נדמה שכל רכב ממונע בישראל יוצא לכביש, נזדמן לי עונג-של-פקק שכמוהו לא ידעתי כבר מזמן. זהו מגזין המטאל "קורוזיה", בקול הקמפוס ת"א. תחת שמי הצהרים הישראלים חסרי הרחמים של אזור הבורסה או אזור המוסכים, של שיפוצים בהרצל או מבצעים בעזריאלי, נפרסת חומת-מגן או למעשה קיר - "קיר-דיסטורשנים" כמו שקראו לו פעם - המסוכך על המאזין מכל צרה ופגע, גורם לו להרגיש שיש עולם טוב, אפל ומוגן, קטקומבה קרירה מתחת לחפירות הוירטואליות והפיזיות כאחד. אין ספק שכל ז'אנר "קיצוני" מחמם את הלב, בעיקר כשהוא מושמע ברדיו בצהרים במזרח התיכון, בין "שירים שטחנו" ל"יש עם מי לטרחן", אבל בניגוד לז'אנרי-רחבות למיניהם, קיצוניים ככל שיהיו, המטאל גם לא מנופף בשום דגל "שמח". הכל מוות וגולגלות. תענוג.
באתר התחנה מצוין ש"המגזין עוסק בסגנונות המטאל הבאים: Heavy, Speed, Thrash, Death, Black, Glam, Power, Folk , Viking, Doom." ואכן, לפחות בפעמים בהן הקשבתי, שום דבר שהוא NU לא חדר את החומה, נהפוך הוא, הכל OL למדי, בחמישי האחרון אפילו הגענו לאליס קופר. בזמן שהציניקנים של ישראל 2007 שרים על בחורות שהם עוזבים והציניקנים של שפילד 2007 שרים על מגזינים שהם אוהבים, ההיפים המטאליים שרים על זמנים עתיקים, שבועות דם, ניתוץ שלשלאות ואובדן נשמות. עם כל הדת' והדום, התמימות נמצאת כאן הרבה יותר מאשר בכל להיט קומרשאל, סופט אנד איזי או נייס אנד סליזי.
בסקירת הסקאלה, הצליל של ה"זעקה ראשונית" מול הפזמון "הגשתי חשבונית" בולט יותר מאי פעם, אולי בגלל הריבוי המוחץ של הז'אנר השני. לנוכח המציאות הפולימרית חסרת הרחמים, הכוונות של המטאל וההארד-רוק נשמעות טוב/ות יותר מרוב להיטי סתלגלג. אפילו כבייביסיטר לחתול שלי אני מעדיפה את זאב טננבאום על אריק ברמן. טננבאום אולי יבשל אותו אבל לפחות לא ירעיל אותו.
חמישי ב- 13:00 בקול הקמפוס או הכסף שלכם בחזרה וזכרו: טובה סגידה לאל תור מסגידה לאל-תור.
פופרז
הי ילדים, זוכרים את בני סלע? האנס המסוכן שלא נקפה שעה מבריחתו כדי להפוך את המדינה על פיה, ששוטטויותיו חסרות הסיכוי הדירו שינה מכל בית בישראל? אז אם הוא היה רק רוצח זה לא היה מפחיד? אם הוא היה מולטי-רוצח זה היה אפילו מרגיע? כאילו, קראו לי חללית הלו-הלו, אבל איך בדיוק עמי פופר, אדם שאמור היה לרצות שבעה מאסרי עולם יכול לחזור מחופשה באילת? כנשות תל אביב הנרעדות בשעתו, גם כאן, מגזר שלם במדינה אמור היה להגיף את הדלתות על מנעול ורב-בריח ולהתפלל לאללה, שלרוצח לא יעלה שוב הדם למוח. אם היה להם ערוץ הם היו אמורים להיכנס למרתון שידורים מיוחד ממלון הנסיכה במעקב אחרי הנופש המסוכן "ובכן, כן, פופר עדין מתהלך חופשי, לאחרונה נראה בשקפקפים, ליד העמוקים... עדי ראיה מוסרים שבריף הדולפינים נתגלו שנורקל עם מגן דויד ורובה-מים" .
עם כל הכבוד לזה שהם רק ערבים, שהוא חוזר בתשובה ואני ימח שמי וזכרי סמולנית מסריחה ועוכרת ישראל ותודה למספר 11 שהאיר את עיני בנושא עדיין זה בהחלט מעורר תהיה. היתכן שבכל רגע נתון מרצחים מלקקים גלידה בטיילת שלמה להט? אנסים טובלים בסחנה? פושעים בבריכת המשושים? פשוט נופשים ללא ידיעת הציבור המשתכשך לצידם בחוסר דאגה? האם זה ענין שבשגרה, או שמא, בעקבות בריחת בני סלע החליטה המשטרה להוציא אסירים לחופשות מוסדרות, שלא יצטרכו לברוח ולעשות פדיחות לכולם?