לכאורה, תהיה זו קטנוניות לשמה להתגולל על היוזמה של בנק דיסקונט (והקמפיין האגרסיבי שלצידה) להאריך את שעות הפתיחה של סניפיו. הרי עלינו להיות אסירי תודה להטבה שמעניק לנו הבנק, באמצעות שליחו עלי אדמות, מודי בראון. נוכל להגיע אליו ב-20:00 וב-22:00, לא להיתקל בדלת נעולה או לחילופין לנהל ריב קולני ומביך עם שומר הסף, אחרי שאיחרנו את שעת הסגירה בשלוש דקות. ככל הידוע, בנק דיסקונט הגדיל לעשות ואפילו אינו תובע מלקוחותיו עמלות נוספות בעקבות הצ'ופר. איך שלא מסובבים את התמונה, הלקוח מנצח.
האמנם? לא ממש, כמובן. לצורך העניין, הבה נתעלם לרגע מהדיווחים לפיהם הבנק, כצפוי, מממש את הבטחתו באופן חלקי בהחלט. בואו נצא מנקודת הנחה כי עשרות סניפים אכן פתוחים מצאת החמה ועד צאת הנשמה. גם אם זה נכון, אז מה? אחרי הכל, אתם הולכים לבנק, ולא לים. לפי הקמפיין של דיסקונט, קשה להבחין בהבדל. אם לא תהיו מרוכזים בשעה שתצפו בפרסומת של דיסקונט בטלוויזיה, או לחלופין תדפדפו במהירות את העמוד בעיתון בו מופיעה תמונתו של בראון עומד על החוף, אתם עשויים להאמין כי מדובר בפרסומת לפארק מים. קל לשכוח, איפוא, שלא בים עסקינן, כי אם בבנק, שאליו סרים בשל סיבות מעט פחות מבדרות: מסגרות אשראי, חסכונות, משכנתאות. ים פירושו חופש, בנק זה דאגות. לא בקמפיין של דיסקונט.
זאת משום שהאיש שמוביל את הקמפיין, ולא לראשונה, הוא בראון. מדובר בליהוק מבריק. את הבנק המתחרה מוביל יאיר לפיד, המייצג המובהק של הקונסנזוס הישראלי, הקפיטליסטי והשמרני עד אימה. מי שקורא את טוריו של לפיד באופן קבוע יודע שערכיו מייצגים באופן הולם את ערכיו המשמימים של בנק גדול. גם האגרסיביות שבה הוא מגיב לביקורת (בטורו הקודם הגדיל לעשות וכתב עמוד שלם על ראיון שכלל לא התקיים עימו, ויצא מנקודת הנחה כי יהיה שלילי) מזכירה את פועלו היחצ"ני של רני רהב בשירות הבעלים של הבנק, שרי אריסון ("שלי רעה").
בראון הוא סיפור אחר לגמרי: הוא אמנם מצליח לפעול בלב המערכת הקפיטליסטית, אך עושה זאת לפי חוקיו שלו. הוא מגדל שיער, מתפרע בתוכנית ספורט פופולרית ומוצא זמן ליצור סדרות היסטוריות מעמיקות. בראון עושה מה שהוא רוצה, ולא מה שמנהליו רוצים. הוא מצליח ליצור לעצמו אי של חופש בתוך מערכת משעבדת, וכפרס אפילו מפרסם בנק גדול. לקוחות רבים של בנק דיסקונט היו רוצים להיות מודי בראון.
גולדן בראון
אבל הם לא. לא עלה בידם לנצח את השיטה. הם זקוקים לסניף שיהיה פתוח עד 22:00 בערב מפני שאינם עושים פרסומת לבנק. הם אנשים קשי יום, שעובדים בשנים האחרונות יותר ויותר שעות, אך הם מסתגלים וסובלים בשקט, שכן עליהם לפרנס את משפחותיהם. אין להם שום סיכוי להגיע לבנק ב-18:00. הם התרגלו לראות בחיים מירוץ מתמיד נגד הזמן, ורובם כלל אינם מודעים לכך שהפרדה בין "זמן עבודה" ל"שעות פנאי" היא התפתחות חדשה יחסית, שנולדה רק במאה ה-19. בשנים האחרונות, ככל שהעולם הופך מהיר ותובעני יותר, וככל שכלכלתה של ישראל הופכת חזירית יותר, "שעות הפנאי" הפכו נדירות יותר.
החופש, לכאורה, שמציע להם בנק דיסקונט, הוא כזב מוחלט. המושג הקלישאי "9:00 עד 17:00" הוא כיום משאת נפשם של עובדים רבים שעושים דרכם הביתה ב-19:00 וב-20:00, וממשיכים בחלקם לעבוד גם משם, באדיבות התפתחות הטכנולוגיה. הארכת שעות הפתיחה של סניף הבנק אינה הטבה כי אם כורח המציאות, בדיוק כשם שמעונות "יום" הפתוחים עד שעות הערב הפכו לאחרונה לתופעה נפוצה.
כשמודי בראון עוצר את החמה בפרסומת ל"דיסקונט" בעיתונים, לצד הסיסמה "שמש בדיסקונט דום", הוא מיישם את אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם: הוא מנסה לשלוט בזמן. הוא עוזר לכם להספיק, להיות יעילים, למקסם את עצמכם. גם תעבדו עד מאוחר, גם תספיקו להגיע לבנק. תצליחו להיות אזרחים תורמים בחברה שהיצרנות הפכה לערך היחידי שלה. עם זאת, גם בראון וגם הים לא ימנעו מלבכם לצנוח בשעה שהטלפון יצלצל ותשמעו מעברו השני של הקו את צמד המילים המאיים "מדברים מהבנק". הארכת שעות העבודה בדיסקונט היא לא ניצחון שלכם, כי אם של השיטה.