פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הולדת ונוס" של שרה דוננט

      אלסנדרה הצעירה הופכת מילדה לאישה בפירנצה של המאה ה-15. כך נפתח הרומן "הולדת ונוס" של שרה דוננט

      איש לא ראה אותה עירומה עד יום מותה. על פי כללי המסדר היה אסור לאחיות לחזות בגוף אנושי עירום, שלהן או של כל אדם אחר. מחשבה רבה הוקדשה לניסוח החוק הזה. מתחת לקפלים הרחבים של גלימותיה לבשה כל נזירה תחתונית כותנה ארוכה, שאותה לא הסירה מעולם, אפילו לא בשעת הרחצה. התחתונית שימשה לה מסך, חלוק רחצה וכתונת לילה. היא הוחלפה פעם בחודש (ובתדירות גבוהה יותר בחודשי הקיץ, כאשר נשטף גופן של הנזירות זיעה באוויר טוסקנה המהביל), וגם לכך נקבעו כללים קפדניים: כשהיא מתפשטת, על הנזירה להותיר את עיניה נעוצות בצלב שמעל מיטתה. אם נדד מבטה מטה, היה זה חטא המחייב וידוי, ולכן מסוג הדברים שאינם מתועדים בדפי ההיסטוריה.
      על פי השמועה, כאשר נכנסה האחות לו?קר?ציה בברית הנזירו?ת היא הביאה עמה, נוסף על אמונתה, מידה מסוימת של גאווה (נאמר שהנדוניה שלה לכנסייה כללה תיבה מקושטת להפליא ובה ספרים וציורים שהיו מעניינה של משטרת הצניעות). אולם בתקופה ההיא היתה למסדר הנזירות נטייה לתקריות כאלה של הגזמה ופאר, ומאז הרפורמה במסדר הוחמרו הכללים עד מאוד. אף אחת מהנזירות החיות כיום לא זכרה את הזמנים הרחוקים הללו, לבד מאם המנזר, שהיא ולוקרציה הפכו לכלותיו של ישו בתקופה ההיא בערך, אך היא הפנתה עורף זה מכבר לעניינים גשמיים שכאלה. האחות לוקרציה עצמה מעולם לא דיברה על עברה. בעצם בשנים האחרונות כמעט לא דיברה כלל. איש לא הטיל ספק באדיקותה. ממש כפי שעצמותיה נכפפו ונדבקו זו לזו עם הזדקנותה, כך התגבשו אדיקותה וצניעותה. מבחינה מסוימת היה זה תהליך טבעי. גם לו היתה מתפתה ליוהרה, איזה משטח היה משקף לה את בבואתה? לא היו במנזר מראות, החלונות היו נטולי זגוגיות, ואפילו בר?כת הדגים שבגן עוצבה כך שהמזרקה שבמרכזה פיזרה נתז תמידי שלא איפשר לבהות בפני המים בהתפעלות עצמית. נכון, אפילו במסדרים הטהורים ביותר לא ניתן למנוע חריגה מסוימת מהכללים, ופה ושם נתפסו כמה מהמתלמדות המתוחכמות יותר כשבחנו בחשאי את דמותן הזערורית המשתקפת באישוני הנזירות הבכירות, אך בדרך כלל גוועו הנטיות הללו עם התחזקות האמונה בישו אדוננו.
      נדמה שהאחות לוקרציה לא הישירה מבט אל איש כבר כמה שנים. תחת זאת בילתה זמן רב יותר בתפילה בתאה, כשעיניה הולכות ומתכסות בדוק של זקנה ושל אהבת האל. עם החמרת מחלתה פטרו אותה מעבודה פיזית, ובזמן שהאחרות היו שקועות בעבודה, ישבה היא בגנים או בחלקת התבלינים שבה טיפלה מפעם לפעם. שבוע לפני מותה הבחינה בה שם המתלמדת הצעירה, האחות כרמילה, שנחרדה למצוא את הנזירה הקשישה לא ישובה על הספסל אלא שרועה על הקרקע החשופה, כשגופה שתחת הגלימות נפוח מהגידול הממאיר, מצנפתה שמוטה ופניה מורמות אל שמש אחר הצהריים המאוחרת. התערטלות כזאת היתה הפרה בוטה של הכללים, אולם כיוון שבשלב הזה כבר כירסמה בה המחלה עמוקות, וכאבה היה כה ברור, אם המנזר לא מצאה בלבה להענישה. מאוחר יותר, לאחר שנציגי הרשויות עזבו והגופה נלקחה משם סוף סוף, הפיצה כרמילה שמועות לאורך שולחן האוכל לגבי אותו מפגש. היא סיפרה כיצד שערה הסתור של הנזירה, ששוחרר מכלא מצנפתה, בהק כמו הילה אפורה סביב ראשה ופניה קרנו מאושר - אולם החיוך שעל שפתיה היה חיוך של ניצחון יותר מאשר חיוך של קדו?שה.
      בשבוע ההוא האחרון לחייה, כשהכאב הציף אותה בגלים הולכים ומעמיקים שגררו אותה אל מצולותיהם בזרמים שאינם מרפים, התפשטה צחנת מוות במסדרון שמחוץ לתאה: ניחוח מבאיש, כאילו כבר החל בשרה להרקיב. בשלב הזה הכאיב לה הגידול כל כך עד שלא היתה מסוגלת עוד להתיישב מפאת גודלו. רופאים של הכנסייה ואפילו רופא מפירנצה באו לבדוק אותה (מותר לחשוף את הגוף כדי להקל סבל), אך היא דחתה את כולם ולא חלקה את ייסוריה עם איש.
      היא דאגה שהגידול יהיה מכוסה, ואיש לא ידע על קיומו. היה זה קיץ, המנזר קדח ביום ולהט בלילה, אולם היא שכבה תחת שמיכתה לבושה כולה. איש לא ידע כמה זמן כירסמה המחלה בבשרה. גלימותיהן של הנזירות עוצבו כך שהסתירו כל רמז לצורה או לקימור נשיים. חמש שנים קודם לכן, בשערורייה הגדולה ביותר שהתחוללה במנזר מאז ימי העבר המפוקפקים, הצליחה מתלמדת בת ארבע-עשרה מסיינה להסתיר את מצבה במשך תשעה חודשי היריון, שהתגלה רק כשהאחות האחראית למטבח נתקלה בעקבות שליה בפינת מרתף היינות, והיות שחששה שמדובר בקרבי חיה כלשהי שנטרפה למחצה, החלה לבדוק מסביב עד שמצאה את הגופה הנפוחה הזעירה בחבית של יין קודש, קשורה למשקולת שק קמח. לנערה עצמה לא נמצאו כל סימן וזכר.
      כשתוחקרה לאחר שהתעלפה בפעם הראשונה חודש קודם לכן בשעת תפילת שחרית, הודתה האחות לוקרציה שהגוש בשדה השמאלי נמצא שם כבר זמן מה, באנרגיה ממאירה הפועמת כנגד עורה כמו הר געש קטן. אבל מהרגע הראשון היתה נחושה בדעתה שלא ניתן לעשות דבר בעניין. לאחר פגישה עם אם המנזר, שאיחרה בשל כך לתפילת הערב, לא הועלה שוב הנושא. אחרי הכול המוות אינו אלא תחנת מעבר זמנית במסע ממושך יותר, ובבית האל מקדמים אותו בברכה יותר מאשר חוששים מפניו.
      בשעות חייה האחרונות נטרפה עליה דעתה מכאב ומחום. מרקחות העשבים החזקות ביותר לא הקלו את ייסוריה. בעוד בעבר נשאה את כאביה בגבורה, כעת היה אפשר לשמוע אותה מייללת כל הלילה כחיה, בקול נואש שהעיר בבעתה את הנזירות הצעירות שבתאים הסמוכים. את היללה ליוו שברי מילים, שאותם צעקה בפרצים מהירים או לחשה כמו שורות מתפילה טרופה: לטינית, יוונית ואיטלקית היו לעיסה מילולית סמיכה.
      אלוהים אסף אותה אליו לבסוף בוקר אחד, בעת שעלה השחר על עוד יום מחניק. הכומר שבא לערוך את הטקסים האחרונים הלך לדרכו והיא נותרה לבדה עם אחת מהאחיות שטיפלו בה, שסיפרה כי ברגע שנשמתה עזבה השתנו פניה של לוקרציה כבדרך נס, הקמטים שהכאב חקק בפניה התפוגגו והותירו את העור חלק, כמעט שקוף: הדהוד של דמות הנזירה הצעירה שהגיעה אל שערי המנזר כשלושים שנה קודם לכן.

      במהלך תפילת השחר הכריזו רשמית על מותה. בשל החום הכבד (הטמפרטורה ששררה במהלך הימים האחרונים המסה את החמאה במטבח) הוחלט שהכרחי לטמון את הגופה עוד ביום ההוא. על פי הנוהג המקובל במנזר זכתה כל נזירה שמתה להיטמן בגוף נקי נוסף על נשמתה הטהורה, והיא הולבשה בגלימות בהירות חדשות: שמלת כלה לקראת האיחוד עם האל בעלה. את הטקס ערכה תמיד האחות מגדלנה, שניהלה את בית המרקחת וסיפקה את התרופות (ניתנה לה רשות מיוחדת לחזות בגוף עירום בהזדמנות הקדושה הזאת), וסייעה לה נזירה צעירה יותר, האחות מריה, שביום מן הימים תתפוס את מקומה. יחדיו שטפו את הגופות והלבישו אותן, ואז הניחו אותן בבית התפילה, שבו נשארו כל היום כדי שהנזירות האחרות יוכלו לחלוק להן כבוד אחרון. אולם במקרה הזה לא היה צורך בשירותי השתיים. מתברר שלפני מותה ביקשה האחות לוקרציה בקשה מיוחדת, שגופתה תישאר כשהיתה, לבושה בגלימה שבה שירתה את האל לאורך כל השנים הללו. היתה זאת בקשה יוצאת דופן בלשון המעטה - הנזירות תהו בינן לבין עצמן אם לא מדובר במעשה של מרדנות - אבל אם המנזר אישרה את הבקשה, ואיש לא היה מקדיש לכך מחשבה אלמלא חדשות נוספות שהתקבלו בבוקר ההוא על התפרצות מגפה בכפר הסמוך.
      המנזר נמצא במרחק רכיבה מאומצת מהכפר לו?רו? צ'ו?פ?נ?ה, אף על פי שמגפה עשויה להתפשט מהר יותר מדהירת סוס. הסימן הראשון התגלה ככל הנראה שלושה ימים קודם לכן, כאשר בנו של אחד האיכרים סבל מחום פתאומי ועל גופו התפשטו מורסות שהפכו מיד מוגלתיות ומודלקות. הוא מת יומיים לאחר מכן, ובשלב הזה כבר נדבקו אחיו הצעיר והאופה שהתגורר בסמוך להם. התברר שהנער ביקר במנזר שבוע קודם לכן עם משלוח של קמח וירקות. הועלתה השערה שמחלת השטן הגיעה משם ושהנזירה שמתה היתה נשאית. אף שאם המנזר ידעה לחשב את קצב ההידבקות במגפה כמו כל אחד אחר, לא היה לה זמן לרכילות שמקורה בבורו?ת, ומתפקידה היה לשמור על קשרים טובים עם הכפר, שבעניינים רבים היה המנזר תלוי בו, ולא היה אפשר להכחיש שהאחות לוקרציה סבלה במותה מחום ומכאבים. על פי האמונה הרווחת, אם אכן היתה האחות לוקרציה נשאית, הרי המגפה תדבק בבגדיה עם היטמנה, ועם הזמן תחלחל דרך הקרקע ותתפרץ שוב. אם המנזר היתה מודעת לא רק למוניטין של המסדר אלא גם לחובתה כלפי צאן מרעיתה, ומאחר שכמה שנים קודם לכן איבדו שמונה נזירות בהתפרצות מגפה, החליטה לדחות בצער את בקשתה האחרונה של לוקרציה והורתה להסיר את מלבושיה ולשרפם, ולחטא את הגופה לפני שתיטמן מיידית באדמת קודש.
      גופתה של האחות לוקרציה נחה שרועה על מיטתה. בשל העיכוב כבר החלה הגופה להתקשות. שתי הנזירות עבדו בחיפזון עצבני כשעל ידיהן כפפות גיזום מהמטע, ההגנה היחידה שהמנזר היה יכול לספק נגד הידבקות. הן הסירו את המצנפת מראשה והרחיקו את הבד מצווארה. שערה של הנזירה המתה דבק לראשה בזיעה, אם כי פניה נותרו סמוקות ושלוות כתזכורת לאותו אחר הצהריים בחלקת התבלינים. הן פרמו את קישורי הגלימה בכתפיה, גזרו אותה בחזיתה וקילפו מהגוף את הבד שדבק בו בזיעת הייסורים. הן הקפידו הקפדה יתרה באזור שסביב הגידול, שבו נצמדו אל העור בחוזקה הגלימה והכותונת שתחתיה. במהלך מחלתה הכאיב לה האזור כל כך, עד שהנזירות שחלפו על פניה שמרו על מרחק כדי להימנע מלגעת בה ולגרום לה להצטעק. היה מוזר לחזות בה כה דוממת כעת, בעודן מושכות ללא גינוני טקס בתלולית הלחה של בד ושל בשר שגודלה כמלון קטן ומגעה רך. הבד לא ניתק בקלות. האחות מגדלנה, שאצבעותיה הגרומות היו חזקות מהמצופה מאישה בגילה, משכה לבסוף בחוזקה בבד, שנתלש מהגוף ואיתו מה שנדמה כגידול כולו.
      הנזירה הזקנה התנשפה כאשר הגוש השומני התפרק בידה העטויה כפפה. בהביטה שוב אל הגוף, גברה פליאתה. במקום שבו היה הגידול התאחה העור לחלוטין: לא נותרו שם פצע, לא דם או מוגלה, שום הפרשה שהיא. הגוש הממאיר של האחות לוקרציה הותיר את גופה בלא פגע. זה היה נס ללא ספק. אלמלא הצחנה הבלתי נסבלת בתא הקטן היו השתיים כורעות על ברכיהן בו במקום כהכרה בנפלאות האל. אולם היה נדמה שהריח רק התעצם עם שחרור הגידול, לכן פנו הנזירות לבחינת הדבר עצמו.
      הגידול שהוסר מהגוף נח בידה של הנזירה - שק נפוח הדולף מצדו נוזל שחור כשיירים מרקיבים, כאילו חילחלו איכשהו קרביה של הנזירה הטובה אל מחוץ לגופה לתוך הגידול. מגדלנה החניקה אנקה. השק החליק מבין אצבעותיה, צנח על אבני המרצפת והתנפץ על הרצפה בנתז של נוזלים ושל דם קרוש. בתוך הגוש נגלו צורות: סלילים שחורים וקרישי דם, מעיים וחלקי איברים - אכן שיירים. אף על פי ששנים רבות עברו מאז עבדה הנזירה המבוגרת במטבח, היא ראתה בימיה מספיק גופות כדי לדעת להבחין בין שיירים אנושיים לשיירי חיה.
      מתברר שהאחות לוקרציה לא נפטרה מגידול אלא ממע?י חזיר, שאותם הצמידה לגופה בעצמה.
      הגילוי היה מזעזע כשלעצמו, גם ללא מה שגילו כעת. מריה היתה זו שהבחינה בכך: פס של כסף על עור המתה, שהתעקל מעבר לכתפה והלך והתרחב מעל עצם הבריח עד שנעלם מתחת לשאריות הכותונת. הפעם היתה הנזירה הצעירה ראשונה להגיב - היא גזרה את הכותונת וקרעה בה קריעה ארוכה עד שנחשף הגוף העירום שעל המיטה.
      בתחילה לא הצליחו השתיים להבין את מה שנח מול עיניהן. עורה החשוף של לוקרציה היה לבן, כמו עור השיש של המדונה במזבח הקטן שבבית התפילה. הגוף היה זקן והבטן והשדיים נרפו עם הגיל, אולם היעדר שומן מיותר שמר על מבנה גוף נאה. הקו המצויר התעבה בעצם הבריח ונעשה מודגש יותר. היה זה זנב שהתעקל לכדי גוף נחש שצבעו ירוק כסוף. הציור היה מציאותי כל כך, עד שהיה אפשר להישבע שהשרירים נעים תחת העור באזור החזה. ציור הנחש התפתל סביב הטבעת הכהה של הפטמה הימנית, החליק במורד החזה ולאורך הבטן וחמק לעבר המפשעה, ושם השתטח לקראת חיבור הראש.
      סבך ש??ער הערווה הידלדל עם השנים לכדי תלתלים מסולסלים, ומה שנחשף פעם רק בפני העין העיקשת היה כעת גלוי לכול. במקום ראש נחש ביצבץ מהגוף המתפתל ראש עגול של גבר: הראש היה מוטה לאחור, העיניים עצומות כאילו באקסטזה, והלשון, לשון נחש ארוכה, נשלחה מפיו מטה לעבר איבר מינה של האחות לוקרציה.

      "הולדת ונוס" מאת שרה דוננט. מאנגלית: יעל אכמון (הוצאת כנרת זמורה ביתן)