פרץ של גאונות

במהלך קמפיין הבחירות ניסו אנשיו של עמיר פרץ לשוות לו דימוי מעניין: הנה מנחם בגין החדש. הם היו משוכנעים שהחיבור בין פרץ לשכבות החלשות תוך כדי יצירת זיקה למגע הקסם של בגין על בני עדות המזרח, יצליח להסיר את העננה האלקטורלית המכונה "מפלגת העבודה" מעל תושבי עיירות הפיתוח, שאמורים היו להשתכנע סוף סוף להצביע למערכניק. זה לא עבד. למעט כמה עיתונאים ושלי יחימוביצ'ים, שקנו את הדימוי החברתי של פרץ, רוב הציבור בחר להפנות לו עורף.

לאחר הבחירות, מאז שהעדיף דווקא את תיק הביטחון היוקרתי, התברר שוב עד כמה האינטואיציה של מי שמכונה "האזרח הפשוט", שסירב להאמין שפרץ יפעל למענו בתחום החברתי-כלכלי, נבונה ורגישה יותר משל הפרשנים הפוליטיים. היום כולם יודעים שפרץ גם לא מבין בביטחון וגם שנושאי כלכלה וחברה לא באמת יקר לליבו.

פרץ אמנם לא הפך לבגין, כי אם לסוס מת בפוליטיקה הישראלית, אבל בכל זאת הצליח להגשים משהו מחזונו של זאב ז'בוטינסקי – שדיבר על מדינה נאורה שבה נשיא ערבי יוכל לכהן במדינה היהודית – והציע למנות את ראלב מג'אדלה המוסלמי לשר המדע, הספורט והתרבות. כן, תמיד מוזר לכתוב את שם המשרד המעוות הזה.

אינני בקיא מספיק בפועלו של מג'אדלה כדי לדעת האם הוא ראוי לתפקידו, כשם שמרבית הציבור, היהודי והערבי, אינו מכיר אותו. עד ההודעה על מינויו היה מג'אדלה אנונימי יחסית גם במערכת הפוליטית. ייתכן שמדובר בעילוי שיקדם את התחומים שהופקד עליהם. ייתכן שלא. אבל לא זה העניין. מה שחשוב הוא שפרץ אזר אומץ להביא למינוי שר מוסלמי ראשון במדינת ישראל, החלטה ראויה שאמורה היתה להיות הגיונית לו היינו מדינה נורמלית. גם אביגדור ליברמן, שבתפיסתו אמון על כתבי ז'בוטינסקי, מסכים.

כמובן – האופן בו החליט פרץ על המינוי, בפתאומיות ובלי שלפני כן בכלל התייחס לחשיבות סוגיית מינוי שר ערבי, מעורר תחושה שמדובר בתרגיל ציני, לזכות בקולות הערבים בפריימריז שעתידים להתקיים בעבודה. אבל גם זה לא חשוב עתה.

העניין הוא שהמינוי של מג'אדלה רק מעיד עד כמה רופסים הפוליטיקאים הבכירים בישראל. פרץ החליט על המהלך רק כשהבין שמעמדו בשפל, ששום דבר כבר לא יוכל לשקם את מצבו בסקרים. הוא לא היחיד. באותו אופן החליט אריק שרון על המהלך הגדול והמשמעותי של כהונתו – בלי להתייחס לשאלה האם ההתנתקות היתה מהלך נבון או הרסני – רק כשעמד בפני חקירות ולפי הסקרים מצבו הפוליטי בישר רעות.

לא רק הם. אהוד ברק אמנם יצא באומץ לקמפ דיוויד כדי להשיג פשרה שהאמין בה גם תחת קואליציה שברירית, אבל הסכמתו לוויתורים מרחיקי לכת בהרבה לעומת עמדותיו בקמפ-דיוויד התקבלה רק בשלהי כהונתו. זה קרה במהלך שיחות טאבה – שוב, בלי להתייחס לשאלה האם הסכם טאבה היה נבון או הרסני – כשברור היה כי הוא עתיד להפסיד לשרון.

שלוש הדוגמאות האלו משקפות את פרצופה של המדינה. הפוליטיקאי הישראלי מוכן ליטול החלטות אמיצות – איש איש בדרכו – רק בשעה שהכסא שלו רעוע ממילא. כל עוד הוא חש שמצבו בסקרים איתן כל שמעניין אותו הוא לקפוא על שמריו, להבטיח את הקדנציה הבאה. זו גם הסיבה לכך שהתוצאה של ההחלטות האמיצות האלה בעייתית. הערך של מהלך ההתנתקות מוטל בספק כיום, והסכם טאבה, כידוע, לא יצא אל הפועל וכישלונו רק האיץ את אינתיפאדת אל אקצה.

ההחלטה הנוכחית של פרץ רק מחדדת את ההפרש בינו לבין הפוליטיקאי שהתיימר להידמות לו. את הצעד הנועז שלו – ויתור על סיני תמורת שלום - ביצע בגין כשהוא בשיא כוחו, ואולי יש לכך קשר עם העובדה שהשלום עם מצרים מחזיק מעמד עד היום. מכיוון שהמינוי של מג'אדלה התבצע כשפרץ כל כך חלש אפשר להעריך מראש שהוא יסתכם באנקדוטה ולא באמת בפריצת דרך היסטורית ביחסי ערבים-יהודים בישראל.