לב של גלאסטו

כמו כל הדברים הטובים, גם פסטיבל גלאסטונברי התחיל בתמימות כיוזמה פרטית. מייקל איוויס, חקלאי ותושב האזור, חזר בקיץ 1969 מביקור מעורר השראה בפסטיבל הבלוז של בת', עיירת האוניברסיטאות הציורית. בשנה שאחרי ובאותה רוח, החליטו הוא ורעייתו לקיים בחצר ביתם ("חצר" במושגי הקאנטרי-סייד האנגליים יכולה להכיל בכיף עיירה קטנה בשרון) פסטיבל מוזיקה ואומניות ולא לגבות תשלום בכניסה. אף אחד לא בא.

בראיון תקופתי הוא מספר בחצי חיוך על הכישלון, אבל נחוש בדעתו לנסות להרים מיזם דומה גם בשנה הבאה – "אולי בסופו של דבר נצליח להרוויח מעט מהסיפור הזה". אחרי 35 פסטיבלים, ממוצע מכירות העולה על 100 אלף כרטיס לשנה (מספר המבקרים בפועל גבוה בהרבה) וצפייה בדוקומנטארי "גלאסטונברי" מבית ה-BBC, אפשר להפסיק לדאוג למעט הרווחים של איוויס. לדאוג לרוחו המקורית של האירוע ומי ממבקריו שהיו אחראים להפכו לפסטיבל הגדול והנחשב ביותר בבריטניה – זה כבר עניין אחר.

גלאסטונברי היא עיר קטנה עד קטנה מאד, הממוקמת באזור סאמרסט, דרומית לבריסטול ומוכרת במיתולוגיה הנוצרית כאחת מנקודות המפתח במסעות הגביע הקדוש בבריטניה וכמקום קבורתו של המלך ארתור. לארומה האגדית הזו מתווסף נוף בלתי מאוכלס בין שטחי מרעה ויערות עד, ערפילי בוקר עבים ושרידי כנסיית סנט מייקל, משקיפים ממרומי "גלאסטונברי טור" – גבעה שאירחה טקסים פגאנים שנים רבות לפני הנצרות.

באמת שלא צריך להיות קורא נלהב של הקוסם מרלין או שרלוק הולמס, על מנת לקבל מעט מהמיסטיות/רוחניות/מסתורין שאופף את האזור הזה ולהבין מה משך אנשים במשך מאות שבשנים לקיים בו אירועי התקבצות, דת ופולקלור.

הסרט, שבויים על ידי ג'וליאן טמפל ("תרמית הרוק אנד רול הגדולה") לאחר פניה אישית של איוויס מתחיל בנקודה זו בדיוק. רק בשביל לאשר לנו, הנון-בריטים את התובנות הבאות:
1. מסורת ההתכנסות (gathering) בת מאות השנים היא רכיב
אינטגראלי בהוויה התרבותית של האומה הזו. 2. מטרי זלעפות מעולם לא עצרו אנגלים נחושים לבלות.

ואכן, המראות המזוהים ביותר עם פסטיבל גלסטנברי, לפחות למי מאיתנו שצרך את ה-NME והמלודי מייקר הם של המון רב בצבע חום. מתבוסס בין שלוליות, נם באוהלים ספוגים ולא סופר את המצב ממטר.

אבל לא רק. מרחוק לגלסטנברי תמיד יצא שם של חוויה על-חושית. הרבה מעבר לפסטיבל מוזיקה בו מספר במות, ליין אפ מטמטם וסמים ממש טובים. הדוקומנטרי של ה-BBC מאפשר הצצה הגונה לאחוריים של מאחורי הקלעים, איפה שהיו צריכות להילקח החלטות על אופיו, התנהלותו ועתידו של הגדול מבין הפסטיבלים האנגלים.

הסקירה ההיסטורית היא רוחבית. מיריד קטן והיפי לאירוע ענק בעל כח כלכלי עצום. מימים בהם הקבוצות המובילות היו אמנים נון קונפורמיסטים - נוודי ניו-אייג' שהגיעו מכל קצוות האי לחגוג את מה שבעינם היה דרך חיים – לא מתפשרות, יצירתיות להכאיב ולא רווחיות בעליל, לימי עלייתם של המותגים (האוהל של "פינלנדיה" נראה שמח, האמת). מהשנים התמימות של האהבה החופשית, למהומות האלימות של 1990. מהומות שהביאו את מארגני הפסטיבל לקחת שנה הפסקה ולחזור ב-1992 בצורה מאורגנת, תחומה, ולא לאפשר לקבוצות הניו אייג' להיכנס לאזור הפסטיבל. גם לא בתשלום.

שיכבה זו, ה"ניו אייג' טרבלרס" באוכלוסייה האנגלית היא משהו להיעצר עליו. נדודים ברכבים משפחתיים (אוטובוסים), יצירה, אומנות פלאסטית, חינוך עצמאי לילדים ושימוש מאסיבי בסמים (הכול הולך) הם חלק בלתי ניפרד מה"אני מאמין" שלהם. ונידמה, כי הנוכחות שלהם בתחילתן של תופעות בשולי התרבות האנגלית היא לא בכדי.

יש משהו כמעט מקומם ביחס של המארגנים לקבוצות האנרכיסטים שהפכו את "גלאסטו" לכח תרבותי גדול כ"כ, והרגע בו אחדים מהם באים לבקש תוספת שכר – על עבודות האומנות והפרפורמנס שסיפקו לאירוע – הוא עצוב ומצמרר. אלא שההסברים המקבילים על מעשי האלימות והסכנות למבקרים האחרים (גניבות ושאר חולרעס) מאזנים את זה. בערך.

המוזיקה בסרט מוגשת על הדרך. בכלל, ראוי לציין שגלסטנברי, שלא כמו פסטיבל רדינג לו צביון מוזיקלי מובהק, מכונה לא בכדי "פסטיבל לאומניות בימה עכשוויות" (Festival of Contemporary Performing Arts) – הופעות תיאטרון, קברט, קומדיה או קרקס – כולם מקבלים בימות כשחלקם עדין בצורה קטנה ועצמאית.

הבחירות לפסקול מצוינות – בין אם "יומן בהייביור" של ביורק, "קומון פיפל" של פאלפ, "פירסט אוף דה גאנג טו דיי" של מוריסיי או "פייק פלאסטיק טריז" של רדיוהד (ועוד רבים אחרים) – כולם נבחרו בקפידה ולכל אחד נוכחות משלו במכלול הגדול של הסרט. זה לא המקום לחפש את הגיג המיתולוגי של אורביטל (חמושים בפנסי כורים על המשקפיים) מ-92 או של בלר מ-94, שניה אחרי ההתפוצצות של "פארקלייף". אבל זה מקום טוב להתחיל לחשוב על ההבדלים התהומיים מבחינה תרבותית בייננו ולבין הבריטים.

50 שנה זה לא הרבה. תורידו חצי מהזמן הזה על מלחמות, עוד קצת על קשיי מחיה ואת השאר על פיגור מצטבר מבחינת מודעות (מזל גדול יש לדור המיי ספייס. גדול!) -
נשארתם עם זיכרונות מפסטיבל ערד של כיתה י' - נושאי המגבעת בסנדביץ' אכזרי בין אתניקס לזהבה בן.

אגב, כידוע אנגליה לא לבד. בכל אירופה מידי קיץ נחגגים פסטיבלים דומים. רובם לא גדולים כמו "גלסטו" וחלקם אפילו לא יוצאים מהמתחם העירוני (לא צריך כשהפארקים כאלה מוצלחים), אבל כולם באים לתת מענה לצורך אנושי קדום להתכנס, לחגוג, ליצור וליהנות מיצירה. אחת הסיבות הקדומות ביותר לחגיגות, היא הנוכחות המוברכת של השמש בימי הקיץ הארוכים של אירופה. והאבסורד הוא שדווקא פה, איפה שזורחת השמש כל השנה (אבל ממש) תרבות הפסטיבלים לא ממש הצליחה להתרומם – עם כל הכבוד לשנטיפי. ואין הרבה ממנו.

לאבא שלי יש בדיחה – ישראלי אחד מגיע ללונדון ולא מאמין כמה הדשא בהייד פארק ירוק. אז הוא ניגש לגנן לשאול אותו איך זה שהדשא כזה ירוק. הגנן מבלי למצמץ עונה: "קודם שותלים דשא. אח"כ משקים אותו. אח"כ ממשיכים להשקות - 400 שנה".

"גלאסטונברי" יוקרן מחר בסינמטק תל-אביב במסגרת פסטיבל הקולנוע האנגלי