חיפושיות הקצב

הסרט המדמם החדש של מל גיבסון – "אפוקליפטו" שמו – נפתח בציטוט של איזה בחור, לא משנה מאיזו עדה: "תרבות גדולה לא נכבשת מבחוץ עד שהיא לא משמידה את עצמה מבפנים". חזק, הייתי אומרת. גם זו דרך לפתוח סיפור על התפוררותה של חברה.

מדינת ישראל ממילא לא הציגה תרבות גדולה במיוחד, אבל בפרפראזה, מבחינה מוסרית אפשר לרחרח את הנקודה שבה האיזון של המערכת הופר, וזה רק עניין של זמן עד שמישהו יקיש באצבעו כדי שהכול יקרוס. תכלס, לא צריכים להיות דרמטיים במיוחד: קריסה, להבדיל מאבחנתו של גיבסון, לא חייבת לכלול גלונים של דם ואברים מבותרים; היא יכולה להיות סתם גלישה לנקודה בה רוב מוחץ של הציבור סולד ממערכות השלטון, ואלו, מצדן, לא רואות שום סיבה לתפקד.

בתרבות העאלק-מערבית שיש בארץ, לאונס ורצח יש מעמד שאין לאף פשע אחר; הן נחשבות לחטא של ממש. אם הציבור הוכיח שניאופים, מעילות באמון, בכסף, גזל גניבה ומה לא אינם אלא פשעים זניחים ונסלחים – ולראיה, המדינה לא נרעשה כשתיקי חקירות נפתחו נגד ראשי ממשלה או שרים בכירים – הרי שלאונס ורצח נותר איזשהו מעמד מקודש. גניבה יכולה להיות "מעידה חד פעמית" או סתם "חיקוי נורמות שליליות", אבל ספק אם יימצא אדם מן היישוב שדעתו תסבול התבטאות כזו כלפי אונס או רצח. זה מנחם, לפעמים, שנותרה איזו אחיזה מוסרית בעולם. זה מנחם, אבל לא תמיד, שכן חלקת אלוהים אחת נותרה מחוץ לתחום השיפוט של האדם הסביר – הלוא זו כנסת ישראל הידועה.

העיסוק באישומי האונס נגד משה קצב הפך למשמים כבר בתחילתו. קצב הוא דמות כה אפרורית שאין שום עניין מחרמן ציבורית בגילויי האלימות המינית שלו – לכאורה – ואם לא די בכך כדי לשכך כל אופציה לפורנוגרפיה חדשותית, הרי שהברברת המשפטית וקרב היורשים סביב הפרשה הצליחו להרדים את מי ששרד עד כה. בין הקשקשת היחצ"נית של עורך דינו של הנשיא להחלטה להגיש נגדו כתב אישום, נבלע דיון ציבורי מסקרן. האדם הממוצע יכול היה לנחש שנבחרינו ישמחו לקפוץ על המציאה ולהוכיח כי לא דין מעילה כדין אונס וכי הם עצמם רוחצים בניקיון כפיהם המוסרי. קצב כבר הוכיח, שישמח להמשיך ולקבל משכורת במרוצת משפטו הקרב, אלא שכנסת מתפקדת היתה אמורה להדיח אותו מתפקידו, ולא להניח לנושא עד שימוצה הדין (ואם יצא זכאי – מצדי שיחזור לג'וב המפנק). אלא שהוועדה האחראית – ועדת הכנסת, בשבילכם – עושה כל שאפשר כדי להראות שלא רק שהצדק מעניין לחבריה את התחת, אלא שהללו איבדו זה מכבר כל שסתום בושה אפשרי.

כעת לשלב ההוכחות. מקורבי יו"ר הכנסת, דליה איציק, מתנגדים להדחה כדי שזו תוכל להיות ממלאת מקומו עד תום הכהונה ואז תתמודד על משרת הנשיא מעמדת כוח. המדהים הוא שאף אחד לא מתבייש להודות שאלו פני הדברים, יתר על כן, איציק עצמה פתחה בסבב שיחות עם חברי הוועדה כדי לשכנע אותם להתנגד להדחה. הלאה. אסתרינה טרטמן מ"ישראל ביתנו" אמרה ל-וויינט כי "אני לא חושבת שתפקידנו להדיח מישהו וסומכת על רשויות המדינה" – זו אמירה אווילית, משום שהחוק בישראל חושב שזה בדיוק תפקידם של חברי הוועדה – להדיח או לא להדיח.

גם ליה שמטוב, אף היא מ"ישראל ביתנו" תתנגד להדחה, למרות שאמרה במפורש ש"כל הסיפור הזה מוכיח שכל מוסד הנשיאות הוא מיותר ומבזבז את כספי הציבור". אם כך, למה בדיוק את מחכה, גיברת שמטוב? רוצים עוד? ראובן ריבלין וקולט אביטל יימנעו, משום ששניהם שוקלים להתמודד על הנשיאות ורוצים להימנע מניגוד עניינים, אלא שבכך הם מועלים בתפקידם כחברי כנסת. אורי אריאל מ"האיחוד הלאומי" יתנגד להדחה "כיוון שבשלב זה עדיין אין גזר דין", אולם עד שגזר דין סופי – אחרי כל הערעורים – יינתן, כל המעורבים ממילא יסיימו את כהונתם, ועוד יהיו זכאים לפנסיה מרשימה. וגולת הכותרת: מגלי והבה מקדימה יתנגד להדחה משום שאז תהיה דליה איציק ממלאת מקום הנשיא, ואילו הוא, כסגן יו"ר הכנסת, יעבור למלא את תפקידה. שיקול דעת מעניין.

יצוין כי כל עוד קצב מוגדר כנשיא, גם אם הוא משעה את עצמו, או מוגדר כמי שמצוי ב"נבצרות", הוא מקבל משכורת מלאה ומימון ללשכתו הענפה. כמובן שזה המעמד שבו הוא חושק כרגע; אחרי הכול, מי לא היה רוצה לשכה שלמה במימון מדינת ישראל? אלא שחברי הכנסת אמורים לשים לפארסה הזו סוף ולדאוג לרווחת אזרחיהם, ולא לישבנו המרופד של הנשיא המכהן, או ישבנם המרופד שלהם עצמם. בנקודה זו, רבותיי, הם משתינים עלינו בקשת. זה לא רק לעג מפורש לחוסנה המוסרי של ציון, אלא גם עוד דחיפה קלה בדרך למטה, היכן שמצב שבו המשטר קורס הוא רק עניין של כמה קיצוצים בתקציב ועוד מלחמה כושלת – או שתיים.