זוכר את כולם

    מכיוון שהוא איש של נתינה, מפרגן אלון עוזיאל את ג'ולי דויירון למי שמעוניין בשברון לב ואת מאט וקים לנוטלי האמפטמינים

    אלון עוזיאל

    לא ברור מה גרם לכך, אבל בראש שלי ג'ולי דויירון (Julie Doiron) היא אחת מהפיגורות הבולטות ביותר של הסינגרס/סונגריטיירס הנשיים. למרות שאתמול (שלישי) היא הוציאה את אלבום הסולו השביעי שלה (כולל אחד תחת השם Broken Girl ולא כולל אי-פיז וספליט עם אוקרביל ריבר), ואפילו שאמנים כמו בן גיבארד (דת' קאב פור קיוטי, פוסטל סרוויס) וביל קאלהאן מסמוג התייחסו אליה לא פעם כאל מתנת האל לאינדי, למדתי להבין שאנשים לא באמת שמעו את השם "ג'ולי דויירון".

    דויירון כבר אחרי גיל 30 ועם משפחה, ולכן סביר שהפריצה הגדולה שלה כבר לא תגיע. הזמרת המעולה הזו נידונה כנראה להיות מוערכת על ידי קהל מאוד מצומצם של אנשים – קבוצה שמודעת לעובדה שג'סיקה סימפסון קצת יותר מוכרת, אבל עדיין כלואה באשליה שכל מי שיודע מי זה ניק דרייק, יודע מי זו דויירון.

    בגלל שהמצב המתואר רחוק מהמציאות, נשחק אותה אול-מיוזיק ונסביר: ג'ולי דויירון היא בחורה שחומת שיער מקנדה. בתחילת שנות ה-90 היא ניגנה על באס ושרה בלהקת האינדי-רוק Eric's Trip (על שם שיר של סוניק יות') שהיתה חתומה בסאב-פופ, זכתה להצלחה רגעית בעולם ועשתה שמות שמהדהדים עד היום בסצנת האינדי הקנדית. ב-96 הם התפרקו וג'ולי יצאה לקריירת סולו פורייה, שסבבה בעיקר סביב הפולק – אתם יכולים לתאר לעצמכם – גיטרה אקוסטית, כמה כלים מזדמנים שבאים והולכים, ושירים על אכזבה, שברון, אהבה, דיכאון וכן הלאה. שירים כאלו, נוסחתיים ככל שיהיו, יכולים להיות כל מה שהנפש צריכה ברגעים מסוימים, ודויירון יודעת ליצור אותם בשלמות – מהטקסטים ועד הלחן אי אפשר שלא להרגיש אותה חזק, ולרצות לנחם אותה או לסבול איתה ביחד.

    האלבום החדש שלה, "Woke Myself Up", מגיע אחרי שנתיים של שקט, ומציג אותה באור בוגר יותר, שלם בהרבה, ועמוס במודעות עצמית. ב-30 הדקות ו-11 השירים שלו, האלבום מציג התבוננות עצמית שמגיעה לשיא בשיר הסוגר ונטול השם – "שיקרתי ורימיתי / ומתתי וויתרתי / וניסיתי להיות טובה / אבל לא הייתי ממש טובה בזה".

    כאמור, כתיבה טובה תמיד היתה שם, אבל המוזיקה באלבום החדש היא מהרגעים המוצלחים שדויירון הציגה עד היום – כנראה כי היא לא התעקשה לשמור על הפשטות של הפולק והזמינה את חברי העבר מ-Eric's Trip לנגן איתה, ואת ריק וויט, גם הוא מאותה הלהקה, להפיק. זו הפעם הראשונה מזה 11 שנה שהחברים הללו מנגנים ביחד, ומזל שהם השכילו לעשות זאת. בעזרתם, יצא אלבום מגוון ומעניין למדי – שירים כמו "Swan Pond" ו-"Me and My Friend" שומרים על האיכויות האקוסטיות, רגעים כמו "Don't Wannabe / Liked By You" ו-"The Wrong Guy" מערבבים קצת גיטרה חשמלית בסיפור, מכניסים איכשהו את המושג "רוק" להגדרת האלבום, ומעלים השוואות לקאט פאוור (או לפחות לתקופה שבהם היא עוד הוציאה אלבומים טובים).

    "No More" הוא על גבול הפופ, ו-"Dark Horse" מזכיר את הרגעים הטובים יותר של אידית' פרוסט, ומכיל תקווה מוסוות שמסתתרת מאחורי המשפטים "אני כותבת לך ממונטיראל / להגיד לך שאני לא שייכת לכאן" ו-"אתה ילד די טוב / ואני רוצה לדעת / מה גרם לך לחשוב / שתצליח במקום כזה" (נשבע לכם שמצאתי אופטימיות בשיר הזה).

    ואם כבר אנחנו ברצף של ציטוטים, נסגור עם אחד שדויירון בטוח ידעה שמבקרי מוזיקה ייקחו ויתעללו בו. בערך כמו חברה טיפוסית שצועקת שהיא שמנה רק בכדי שתגיד לה "מה פתאום", דויירון מושכת תשומת לב כשהיא אומרת "כל השירים האלו ששרתי / אני יודעת שהם היו טעות / אני לוקחת את כולם בחזרה". נראה לי שבמהלך הכתבה הזו הבהרתי מה שאני חושב עליה, ואני לא מתכוון לשחק במשחק שלה. תשפטו בעצמכם.

    ג'ולי דויירון, "Woke Myself Up"
    (Jagjaguwar)

    עוד בוואלה! NEWS

    הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה

    נטילת סמים היא דילמה מהותית

    כשיימאס לכם מהרחמים העצמיים, ותרגישו צורך לקרב אליכם את ההיפך הגמור מג'ולי דויירון, תוכלו לקפוץ למסיבה הלא נגמרת של מט אנד קים – הצמד שמתמקד בדברים הקטנים שבאמת חשובים ונוקף אצבע מאשימה לכל מי שלא מוכן לפוצץ עצמו בסמים ואלכוהול. השיר הראשון, "It's a Fact", לדוגמה, עוסק בדילמה מהותית – "כן כן כן כן / לא לא לא לא" צועקים השניים, מבלי לספק הכרעה. שני שירים אחרי זה הם מספקים מענה שלא יאכזב אתכם – "כן כן כן כן כן" הם שרים בשיר הקיומי "Yea Yeah".

    ולא, אם חשבתם שזיהיתם ציניות כלשהי בפסקה הקודמת, טעות בידיכם – אני מתכוון לכל מילה. מט אנד קים, שהם בעצם מט ג'ונסטון (סינתיסייזר, שירה) וקים סצ'יפינו (תופים וקולות בפזמונים) עושים מוזיקה מעולה ושמחה. כמעט כל שיר שלהם יכול להפוך לשיר החודש של ההיפסטרים מסביב לעולם. הם לא צריכים להיות עמוקים או רציניים, אלא להיות כנים ולהמחיש את הרגשות שלהם, וזה בדיוק מה שהפאוור-פופ/ניו-וויב שלהם מעביר: "אנחנו לא מאוכזבים מהעולם ולא רוצים לשנות אותו. בואו נשתכר, נרקוד, נזרוק ביצים על השכנים ונמשוך לבנות בחזייה. אם לא מתאים לכם אתם תמיד מוזמנים לדחוף למערכת את הזבל של מיוז או מיי כמיקל רומאנס".

    השניים האלו קיימים בברוקלין כבר מ-2004. הם ניגנו בהמון מסיבות, צברו קהל ולאחרונה הוציאו את אלבום הבכורה שלהם שנושא את שמם. בשביל שני אנשים הם עושים המון רעש, דואגים למחוא כפיים ולספק מקצבים שייגרמו לכל אחד להזיז את הראש בתנועות מטופשות. צפייה בקליפים שלהם מוכיחה שיש להם את הקסם התמים הזה שמזוהה עם "מופע שנות ה-70" – תראו את ההבעות של מט ותקלטו. יודעים מה, תשיגו את כל האלבום ותבינו כבר הכל בעצמכם.

    מט אנד קים, "Matt and Kim"
    (IHeartComix)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully