פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משכב הנשיא

      איך קצב מרשה לעצמו לבא בטענות לתקשורת, שייתכן כי במשך שנים ידעה על מעלליו ושתקה? אף אחד לא מונע מאבי שילון להגיב

      הנשיא קצב הצליח לעשות אתמול את הבלתי יאמן: להוכיח שלא מדובר בפוליטיקאי אפרורי שהגיע למעמדו בשל תככי הפוליטיקה, אלא שהוא אדם בעל תעצומות נפש אדירות שמסוגל לעמוד מול מדינה שלמה; לא להתפטר; ובכל זאת להצליח לשכנע רבים כי נעשה לו עוול על ידי התקשורת, המשטרה והפרקליטות.

      איך הוא עשה זאת? פשוט. קצב התחיל את נאומו בנקודת פתיחה כל כך נמוכה מבחינת דעת הקהל, עד שהוא לא יכול היה שלא להצליח. לאחר שהפך לסמל הריקבון והשחיתות בישראל 2007 דומה שגם אם היה פותח את נאומו ב"שמעו, אני פונה אל הלב שלכם, אני אדם חולה...", היו כאלה שהיו משתכנעים לרחם עליו. ובצדק. במנותק מהחשדות המיוחסים לו, קצב הוא גיבור טרגדיה יוונית קלאסית, שהגשים את העקרונות שהגדיר סופוקלס: אופיו של אדם הוא גורלו.

      גם הניסיון התמוה של גדי סוקניק לקטוע את נאומו בשאלה "מי מנע ממך להגיב?" רק חיזק את תחושת העוול. טעה סוקניק אם סבר שתפקידו של עיתונאי הגון בעת הזו הוא לשאול את קצב את השאלות הקשות. בסיטואציה הנוכחית, כשכבודו של קצב רמוס, עיתונאי הגון אמור להניח את הסכין בצד, להקשיב לקצב, לכבד את מוסד הנשיאות, ולאפשר לו לשטוח את טענותיו.

      אנסים טובים באמצע הדרך

      כי הטענות שהשמיע קצב הן אלו שבסופו של דבר הפילו אותו, משום שהן חידדו את התחושה שאכן, מדובר באדם שאין לו אלוהים. נשיא מדינה שמסוגל לקשור בין מאמר פובליציסטי בודד שנכתב עליו ב"הארץ" לאחר היבחרו לבין מסע ציד כללי; שמנסה לקעקע את אמינות היועץ המשפטי; שמציג את עצמו כמסכן בעוד שמסלול חייו הוא הצלחה ישראלית מטאורית (מגיל 24 הוא ראש עיריית קריית מלאכי, ומאז דרכו הפוליטית רצופת כיבודים) – לכו תדעו מה עוד הוא מסוגל לעשות. אולי כדאי לשאול את א'.

      ועדיין, צודק קצב בכך שאין זה יאה מצד היועץ המשפטי להדליף את השיחה ביניהם, ולהתראיין ולומר שהוא מתקשה להאמין לקצב עוד לפני ההחלטה על הגשת כתב אישום. אבל מניתוח מושכל של דברי קצב אפשר להעריך מה קרה. מזוז נבהל מבקשתו החצופה של הנשיא לפתוח בחקירה על סחיטה ומצד שני להטיל איפול על הפרשה. נראה כי מזוז התרשם שהפנייה של הנשיא אליו היתה בעצם הצעה לגנוב סוסים ביחד. להשתיק את הפרשה ולהטיל צל על אחרת. ולכן מזוז הגדיל לעשות ובעצם החשיד את הנשיא לפני שהכריע בעניינו.

      קצב צודק גם בכך שהתקשורת משחרת לטרף – ככה היא מתנהלת – אבל הוא שוכח שהחשדות שלא הצליח להזים (והיתה לו גם חצי שנה של מסע ציד נגד המתלוננות) הצדיקו את ההתנהלות התקשורתית. מדובר "בנשיא השמיני של מדינת ישראל", כפי שאמר קצב בעצמו (5 פעמים), לא בעוד תיק פלילי, למען השם. מה עוד שאם נכונים הפרסומים לפיהם השמועות על מעללי הנשיא היו מוכרות לעיתונאים ופוליטיקאים רבים זה שנים, מי שצריך לבוא בטענות לתקשורת זה בוודאי לא קצב. את הכבוד שהוא דורש העניקה לו התקשורת במשך מספיק זמן.

      בסירה אחת עם דרעי, מרדכי ואבי ביטר

      כצופה, זה היה מחזה מרהיב. זה לא היה עצוב – זה היה מרגש, מטלטל, לא יאמן. האזרח הקטן קיבל לידיו הזדמנות לשפוט את כל הרשויות. שרק יחליט מי אשם. על המסך עלה קצב אחר, יוקד ואנרגטי, האזרח מספר אחד באמת, ובמקום להתנצל, להסביר מדוע לא יתפטר, הודיע שהוא עושה דווקא. שהוא לא ימצמץ ראשון. זה היה כל כך לא צפוי עד שבצפייה ראשונה קצב אכן הצליח לגעת בלב הצופים. אולי יש משהו בדבריו? הרי באמת נהנו להסתלבט עליו שנים.

      אבל ככל שנקפו השעות, והנאום מוחזר בשידורי החדשות, התמונה השתנתה. הקטעים בהם קולו של קצב נשבר ומתאושש מיד נראו מעט מזוייפים. מעניין, אגב, כי הפעם השניה בה קולו נשבר היתה ב-20:03, אולי אין זו יד המקרה שכיוונה לפריים-טיים. לפתע נדמה כי הניסיון להזכיר לעיתונאים כי הם נגדו רק משום "שכואב לכם לראות אותי נשיא" נראה טיעון נרקיסיסטי בלבד. מקוממת גם החזרה על הטענה שאינו שייך לאליטות, שהגיע מבחוץ חרף תלאות חייו. הלוואי על כל אזרח חיים שכאלה: הרי בשנות ילדותו במעברה המודעות החברתית עדיין אינה מפותחת, בצבא קצב שירת בתפקיד נוח, ומיד לאחריו נכנס לפוליטיקה, כשמאז גיל 24, כשנבחר לראשות העירייה, הוא בתפקידים שמצדיקים נהג על פי חוק. על מה הכעס שהצטבר?

      נראה כי קצב זועם משום שבתוך תוכו הוא חש שרבים מהפוליטיקאים סביבו אינם טובים ממנו, ובכל זאת רק הוא נתפס. זו, אגב, הטענה הסמויה שהיתה משותפת גם לדרעי, מרדכי ואפילו לאבי ביטר – שלא היה מגיע לשום דבר בחייו אלמלא מזרחיותו ובכל זאת שלף את הנשק העדתי. אולם אם נמשיך לחקור את כולם, נשמוט את הקרקע מתחת לטענה. הנה, עובדה. לא רק אתה נתפס, מר קצב. גם האשכנזים בדרך.

      בסיכומו של דבר, בניגוד לפרשנויות, קצב לא ביזה את מוסד הנשיאות. משום שקצב למן הרגע הראשון להיבחרו לא נתפש כמזוהה עם התפקיד – אבל זה לא נובע מזלזול במוצאו, כפי שהוא מרמז, אלא מחוסר הערכה לאישיותו. הוא לא נחשב כמגלם פרק בתולדות המדינה כמו עזר ויצמן וחיים הרצוג, ולא אצילי כמו יצחק נבון או יצחק בן צבי. זה סיפור אישי. קצב בעיקר ביזה את עצמו. אבל גם זה לא דבר מיוחד. רודפי הכבוד הגדולים ביותר תמיד גומרים קצת בזויים.