אם אין תסריט, שיהנו מהפריימים

מארי אנטואנט של סופיה קופולה היא טינאייג'רית חסרת דאגות. חייה מושלמים: יש לה בעל שמספק לה גרדרובה מופלאה ומדי פעם ארמון חדש, מאהב להוט איתו היא מתנה אהבים בקלות חסרת דעת על מדשאות וורסאי, שני ילדים חמודים ועדה של נערות מסיבה איתן היא חוגגת עד עלות הזריחה. כוח? פוליטיקה? מעמד? כל אלה נראים כלא קיימים ביקום של הנערה המעדיפה להעביר את הזמן במשחקי חברה משעשעים או במדידות אינסופיות של ההוט קוטור של המאה ה-18.

ההפקה השלישית של קופולה ג'וניור הייתה יכולה בקלות להלך אימה על גדולי הבמאים המנוסים. לא רק שמאחורי כתפיה הצנומות עומדת הצלחה כלכלית ואמנותית ("אבודים בטוקיו") שזיכתה אותה באוסקר - הישגים שכלל לא קל לשמור עליהם - היא גם קיבלה הזדמנות היסטורית של ממש: לצלם את אחד הסיפורים הדרמטיים בהיסטוריה של המהפכה הצרפתית, ועוד בלוקיישן האמיתי: ארמונות וורסאי. נוסיף לכך עדה של היסטוריונים צרפתים צמאי דם, שרק מחכים לכישלונה ונבין שמדובר במשימה כלל לא פשוטה. אך בסטואיות האופיינית לה, נראה שקופולה לא מתרגשת. כובד משקלו של מלאך ההיסטוריה לא מפריע לה להפוך את ארמונות וורסאי לסט של הפקת אופנה מושקעת ומתמשכת - אולי אחת ההגדרות הקולעות ביותר לסרטה החדש, "מארי אנטואנט".

ההקבלה בין הנסיכה ההוליוודית לבין הגיבורה שלה היא כמעט צפויה מדי. שתיהן נולדו למשפחות הנכונות, שתיהן מתנהלות בנינוחות קלת דעת, ובאופן כללי נראה שאת שתיהן מעניין העולם החיצון שמחוץ לבועתן כקליפת השום. את נטייתה לשהות ללא הגבלה ביקום אוורירי משלה, כמעט בלי כל קשר לעולם האמיתי, הראתה קופולה כבר ב"אבודים בטוקיו". כמו אשתו של גיבור הסרט ההוא, שהטרידה את בעלה בשיחות טרנסאטלנטיות הנוגעות לצבעי השטיח החדש, קל לדמיין גם את קופולה מתנהלת ימים שלמים על הסט כשהיא טרודה בשאלות קרדינליות כמו: האם כדאי בסצנה הזו להשתמש בכפפות הורודות או הכתומות? או: מה יהיה צבע הצעיף המתנפנף על פניה של מארי אנטואנט בשוט בו תצוף על המים בסירה ירקרקה?

יש משהו מעורר הערכה בקלות הבלתי נסבלת בה מתנהלת קופולה הצעירה בעולם. אחרי הכל, קלפי הפתיחה המצוינים שלה הכוללים אבא שהוא אחד מהבמאים החשובים של עידננו, נישואים (לשעבר) לאחד הבמאים הנחשבים (ספייק ג'ונז) והשתייכות למועדון סלבריטאי העל (רשימה חלקית של חבריה: מדונה, טרנטינו וקיית מוס) יכולים היו לעבוד גם לרעתה. התבוננות קצרה בקריירה העצובה של אחיה, רומן קופולה, שאיננו נטול כשרון, מגלה שיתרונות גנטיים יכולים להפוך גם למכשול רציני בקריירה (חוץ מסרט אחד שביים "CQ" שלא הופץ מסחרית בארץ, הוא משמש בעיקר כבמאי יחידה שנייה בסרטים של אביו ואחותו).

אבל מתחת לאווריריות הזו, שיכולה מעט לקומם, מסתתר כשרון קולנועי מעודן. קופולה מציירת על בד הקולנוע תמונות מושלמות, שמזכירות עבודות של ציירים מהמאה ה-18. כמוהם, נראה שהיא מתעניינת בעיקר בצורה ופחות בסיפור העלילה. אחד הבמאים שקולם מהדהד בברור ביצירתה הוא זה של מיכאנג'לו אנטוניוני, שכמוה התעניין בדרך כלל בצרותיהם של מי שנדמה כי כלל אין להם צרות. מאנטוניוני לוקחת קופולה, באופן מעורר הערכה, את המגע הקולנועי המרפרף ואת החירות הראויה להתרכז בצבע, באור ובקומפוזיציה. אך מה לגבי המילה הגסה "מסר"? נראה כאילו קופולה בוחרת להתעלם ממנה באלגנטיות. שלא כמו במאים צעירים אחרים, יש הרגשה שלא ממש דחוף לה לומר דבר מה בעל ערך על מצב האדם. היא עוסקת כמעט אך ורק בנראה, במרחף, במה שמעל לפני השטח כשהיא מסרבת, או אולי לא מסוגלת להעניק לחזון הויזואלי שלה תוכן רגשי או אינטלקטואלי של ממש. תשומת הלב שלה לפרטים, כשרון הכרחי לבמאים, מרשימה ואפילו פנומנלית. האישה אוכלת ונושמת סגנון. אבל האם זה מספיק כדי ליצור יצירה שלמה ובעלת משקל? "מארי אנטואנט" מצליח לעורר שאלה קולנועית נוקבת עוד יותר: האם הקולנוע חייב לספק יותר מאשר חוויה אסתטית מרנינה?

"מארי אנטואנט" מגולל את סיפורה הטראגי של הנסיכה האוסטרו הונגרית ששודכה משיקולים פוליטיים למלך צרפת, לואי ה-16 בהיותה בת 15 בלבד. היא נשפטה מעל דפי ההיסטוריה בעיקר כמי שהתמכרה לחיי הוללות, חיבבה הימורים מסוגים שונים והתברכה בחוסר רגישות חברתי מרשים. אחרי הכול לזכותה נזקף אחד המשפטים הדקדנטיים ביותר בהיסטוריה האנושית. כשנשאלה מה יעשו פשוטי העם כאשר מזונם ייגמר ענתה: "אם אין לחם, שיאכלו עוגות". אבל ההיסטוריה תכננה למלכת התענוגות טוויסט משלה, ובמהלך המהפכה הצרפתית היא הוצאה להורג בעריפת ראש על ידי המון משולהב. חומרי הסיפור המצוינים היו יכולים להפוך בקלות בידיה העדינות של קופולה לכתב אישום, או לפחות ביקורת חברתית מהדהדת כלפי המלכה הצעירה.

אך נראה כי מעל לכל היא עוררה בה בעיקר רגש עז של הזדהות. אחרי הכל קופולה יודעת דבר או שניים על לילות לבנים של בילויים, עיסוק בלתי פוסק באופנה ובאופן כללי אימוץ הסטייל כ raison d'etre. בכך נראה כי קופולה מצליחה להפוך את סרטה השלישי ליצירה אישית מאוד. דרך סיפורה של מארי היא מתארת לא רע איך מרגישה מתבגרת בת עשירים בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים בואלי שבקליפורניה. אולי זו הסיבה לכך שבחרה לפס הקול את הסטרוקס ואפקס טווין, אבל לצידם גם את סוזי והבנשיז, הקיור ואפילו אדם אנט, שהלב מתרחב בנוסטלגיה לשמע שיריהם. אין ספק, במה שנוגע לחיבור מושלם בין צליל ותמונה כשרונה של קופולה מתעלה לעיתים לאלכימיה של ממש. גם במלאכת הליהוק היא מפגינה אקלקטיות מרשימה: לצד שחקנים ותיקים יותר כמו ג'ודי דייויס וסטיב קוגן הבריטי היא מלהקת חלק מחברי "הוליווד הצעירה"- קירסטן דאנסט (שמשחקת פה נפלא), ג'ייסון שוורצמן, בן הדוד שלה (ושחקן קבוע של ווס אנדרסון) ואסיה ארג'נטו, בתו של דאריו ארג'נטו במאי סרטי האימה האיטלקי.

בסופו של דבר, אפשר לומר שהישגה הגדול ביותר של סופיה קופולה ב"מארי אנטואנט" מתבטא ביכולתה האלגנטית להתנער מכובד הציפיות ולספק פרשנות אישית, מקורית ועכשווית מאוד לסיפור ההיסטורי המוכר, אך חבל שהתנופה היצירתית המקורית שלה דועכת אי שם לקראת המערכה השלישית שם היא נפרדת ממארי הטינאייג'רית, נוטשת את החזון האוורירי שלה ומנסה להעניק לסיפור משקל היסטורי וחברתי, שהיא כנראה לא ממש מסוגלת לספק.