וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בון בון

שרון קנטור

25.1.2007 / 17:14

בזמן שתקראו את הכתבה בוני פרינס בילי יספיק להקליט עוד אלבום. בינתיים הוא שוחח עם שרון קנטור על הכל. באמת, הכל

בגרדיאן כתבו שהאיש מאחורי PALACE MUSIC הוא "כותב השירים הגדול של דורנו". הוא מספיק טוב בשביל פי ג'יי הארווי, ניק קייב וביורק וג'וני קאש ז"ל, אבל האם הוא מספיק טוב לקרן פלס?

בוני פרינס בילי יופיע השבוע בתל אביב שלוש פעמים, פעם ב"בית מיומנה" ופעמיים בפטיפון. הוא יגיע לכאן במסגרת סיבוב הופעות, שמקדם את האלבום האחרון שלו "The Letting Go" , שהוקלט ברקייאויק. הוא יבוא עם להקה שלמה, שמורכבת מנגנים ממקומות שונים, משיקגו ועד סקוטלנד: "זה לא ישמע כמו האלבום. האלבום כבר נשמע כמו האלבום, אז אין בזה צורך" הוא אומר. היבואנים הם שוב אנשי הפטיפון, שנדמה ששמו להם למטרה להביא לכאן כל אמן שהם אוהבים, כי בעצם למה לא. ויל אולדהאם, האיש עם השפם שניטשה כבר היה מגלח, הסכים לדבר איתי בטלפון על חשבוני.

השמועות אומרות שהקשר נוצר קשר דרך סילבר ג'וז שהופיעו כאן לפני כמה חודשים

לאורך השנים ניסיתי לארגן הופעות בישראל, עוד לפני שדייויד ברמן (מסילבר ג'וז, ש.ק.) דיבר על זה כל כך הרבה. הלילה ראיתי את הוידאו שהם עשו על הטור, זה נראה אקסייטינג.

הוידאו עשה עליך איזשהו רושם ספיציפי?

את יודעת, זה בכל זאת לראות להקה שאני מכיר באינטראקציה עם הסביבה דרך פילטר של מצלמת וידאו, אבל איפה שהם לקחו שמאלה אני רוצה לקחת ימינה. עוד לפני כן דיברתי על ישראל עם דירטי ת'רי (השלישיה האוסטרלית המדהימה שחיממה כאן את ניק קייב מול אולם ריק למחצה, ש.ק.) הם אנשים שאני סומך עליהם, ברמה מוסיקלית וגיאוגרפית. אני מוצא שיש לנו קשר חזק, אנחנו חושבים דומה על הרבה דברים. בישראל יהיו לנו שני ימי OFF שזה ממש לוקסוס, למרות שאני מתכנן אולי להקליט בהם כי אנחנו חייבים להקליט שיר בזמן הטור.

אתה מתכנן שיתוף פעולה עם אמנים מקומיים?

בכל מקום - ישראל או יפן – המוזיקאים המרתקים ביותר הם אלו שאין לך גישה אליהם, כי הם מבוגרים יותר, מרוחקים מכל סצנה

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

בלי עמוד מייספייס ובלי תודעה גלובלית, כאלו שבעצם לא מכירים אותך?

בדיוק, את אלה אני רוצה לפגוש

אתה מחזיק בעמדות לגבי נושאים פוליטים באזורנו?

הבנתי כבר מזמן שדברים שהם מעבר לסביבה המיידית שלנו אינם דברים שבהכרח יש לנו זכות לבצר עליהם עמדות או להתווכח עליהם. פוליטיקה ודת הם דרכים מרכזיות בפירוש האנושי של חיינו על הכוכב. לאנשים צריכה להיות אוטוריטה בסביבה שלהם, אני לא יכול לרצות אוטוריטה על מקום של מישהו, בטח אם אני לא יכול להתחייב או לקיים לאורך שנים בחיי. יש לי מידע על דברים שקורים שם, ויש לי חוסר כבוד מוחלט לאופן בו ידע מגיע אלי, אין לי שום כבוד למדיה עולמית כאמצעי דיווח על האמת, או על דברים שאני מעריך, אני לא חושב שזה רוע או טעות של המדיה אבל זו עובדה: אם הייתי אומר לך על מה קרה לי היום, ואז היית שומעת על כך ממקור אחר, היית שואלת – "אז למה לא אמרת לי על זה? זה היה חשוב! עבורי זה היה החלק החשוב!" אני יודע שכשאנחנו הכי מתוסכלים או זועמים מחדשות, זה סביר להניח המקום בו חוסר התקשורת נמצא. הזעם נובע מחוסר תקשורת יותר מאשר מרוע בעולם. רק אחד ממליון אנשים הוא רע, לדעתי.

היצירה שלך היא מאוד תלוית שפה, מה אתה חושב על הופעה מול אנשים שאינם דוברי אנגלית כשפת מקור?

אני מקשיב להמון מוזיקה שאינה באנגלית, חלק בשפות שיש לי מעט ידע, חלק בשפות שאין לי בכלל, לפעמים יש תרגום ולפעמים לא, לפעמים זה הכל קצב ומלודיה, קומבינציות של הברות, איכויות קוליות, רגש. זה ממש מספיק. חלק ממני יודע שיש רמה של חוסר אחריות, ויש רמה של הקלה בכך שאתה שומע משהו פעם אחרי פעם, צורב אותו בנפשך, בלי לדעת לגמרי מה הוא מייצג. אז אני משער שזה מה שקורה מול קהל שהוא לא דובר אנגלית. הדבר הראשון כשאתה עושה מוסיקה זה להכניס אותה לאוזן של המאזין, דבר שני זה להבטיח שאתה לא מכניס לשם דברים שתוכל להתבייש בהם או להתחרט. זה חלק גדול מתהליך השכתוב. כך שבסופו של דבר, לא משנה באיזה אופן המוסיקה נחווית או מעובדת, החומר הנא הוא נכון.

אז איך לך חרטות?

יש דברים קטנים ומוזרים, אבל אני דואג שיהיה הרבה זמן לחרטות לפני שהמוסיקה הופכת לסופית.

אתה כותב הכל מראש או משאיר חורים לאולפן?

כותב הכל מראש, מקסימום משנה מילה או אקורד. כל כך הרבה עבודה וכסף מושקעים כדי להביא את כולם לסטודיו, שאני מפחד שלא הכל יהיה במקום. האולפן הוא זמן לניסוי בין נגנים, ומבנה השיר צריך להיות יציב ככה שאפשר יהיה להתנסות מעליו.

מה מקום אתה משאיר למוזיקאים האחרים ביצירה?

העבודה כאן היא עצם הבחירה במוזיקאים. אני מקשיב למישהו במשך שבועות, חודשים ושנים, מקשיב להקלטות שלהם, מנגן איתם לייב ורק כשאני מבין מה יכול לצמוח משיתוף פעולה אתם אני בא ואומר: "האם תהיה מעונין לנגן איתי בתקליט?" שזה בעצם לומר "אני בוטח בך", או יותר נכון: "מה שאני רוצה ממך הוא מה שאתה יוצר"

אתה עדין מנגן במועדונים קטנים, בסדר גודל של הפטיפון?

אני מעדיף מקומות קטנים. החדווה של הופעה כרוכה עבורי בגילוי רגשות משותף ואנרגיות משותפות ולתת להן ביטוי במהלך הערב. ככל שהחדר גדול יותר אני מרגיש שאני צריך לבטל, "לכבות" אצלי את האנרגיה של הקהל, כ היא מורכבת מכל כך הרבה אנרגיות שקשה להפוך את זה למשהו אחד, ואז אני צריך להיות ניזון לחלוטין מהאנרגיה שעל הבמה – שזה טוב - אבל אני אוהב את זה אחרת. ההנאה היא לגלות את הקהל, ויותר קשה לגלות אותו בקבוצות גדולות. נגיד אם מישהו צועק משהו בזמן הופעה, אני רוצה לשמוע אותו ולהיות מסוגל להגיב. אינדיבידואלים מיוצגים טוב יותר בקבוצות קטנות. בקבוצה גדולה אולי זה לא נכון להגיב מוזיקלית או בכלל למה שמישהו צעק, הוא הרי כזה מיעוט.

אבל אתה הרבה יותר מצליח משהיית. איך שומרים על קריירה צנועה, אלטרנטיבית, יחד עם הצלחה גוברת?

חברת התקליטים או סוכן ההופעות מעדיפים שאני אנגן במקום אחד גדול, אני מעדיף לסגור כמה הופעות במקומות קטנים. ברמה יומיומית ברור שיש חילוקי דעות, והנטיה הראשונית היא לומר "לא! זה מוטעה לגמרי!" אבל צריך לחשוב איך לשנות את מה שהם רוצים למשהו שתוכל לחיות איתו. החשש הגדול הוא שהנסיון יהיה כל כך לא נעים שלא תרצה לנגן יותר מוזיקה.

בראיונות מסוימים אתה אומר שאתה רוצה בין להגיע לכמה יותר אנשים, ובאחרים אתה מדבר על התרחקות ממיינסטרים. איך זה מתיישב?

הכוונה היא להגיע לכמה שיותר אנשים שאפשר, במסגרת המוזיקה הזו ; להגיע לכמה שיותר אנשים שיכולים להפיק מזה ערך כמו שזה, בלי שהמוסיקה יעבור טרנסורמציה עקב פופולריות. שזה עדין יהיה אלבום של בוני פרינס בילי, מה שלא נראה לי אפשרי אם הוא יהיה אלבום של מליוני עותקים בסופרמרקט. האידיאל הוא שמי שקנה אלבום או בא להופעה לפני חמש שנים, עדין ימצא בה ערך גם היום, או בעוד 5 שנים. אם זה לא קורה זה לא טוב.

בוני פרינס בילי הוא פרסונה שונה מוויל אולדהאם? אתה מתיחס אליו כ"הוא" לפעמים

אהה.. כן. לאדם יש זהות שלממשלה יש חזקה עליה, שההורים מקשרים אליו, או חברים... יש אנשים שרואים עצמם כשלם אחד שטוב לכל החזיתות, אבל העולם שאני נכנס אליו כשאני שקוע במוסיקה הוא לא עולם שנוח לדבר עליו עם אמא שלי. אולי בעתיד אני ארגיש שזה אפשרי, כרגע זה טוב לי שיש כמה זהויות.

- אבל אחיך, שמנגן איתך הרבה שנים, כן חשוף לשתי הפרסונות האלו

זה מצחיק... יש לנו את האינטראקציה האזרחית, ולעומת זאת את הקשר המוזיקלי. למשל יצאנו לטור, הקלטנו כל מיני הופעות,היינו ביחד 5 או 6 ימים ולא דיברנו על כלום כי רק עבדנו. חשבתי כמה אלו חיים אחרים מאשר בבית.

מה מיוחד בלעבוד עם משפחה?

אנחנו יוצרים את חיינו על סמך מה שיש לנו, היכולות שלנו. יחסים בעבודה יכולים להרחיק אותך מאנשים ויש לך זמן ואנרגיה מוגבלים בחיים לעשות דברים כך שזה נהדר שאפשר לעשות דברים שמשלבים ענפים שונים בחיים. בהזדמנויות שונות גם אמא שלי תורמת עבודות אמנות, אבי תורם צילום וכמובן לנגן או להקליט עם אחי – כל זה דורש שתהיה בינינו אינטראקציה, שנבלה זמן ביחד. זה עושה את המוסיקה לכל כך הרבה יותר בעלת ערך.

קראתי הרבה ראיונות איתך, ועדין אני לא יודעת כמעט כלום על החיים שלך. אני משערת שזה מכוון.

כן, לא הייתי רוצה לבלבל את הנושאים. הייתי מתבאס אם ההחלטות האישיות שלי היו משפיעות על הנסיון של מישהו עם המוזיקה.

אתה חי בעיר או בכפר?

כרגע אני בקנטאקי, בערך במקום בו גדלתי. בסביבה הזו, במהלך חיי, העצים נעשים גדולים יותר ויותר. אני תוהה למה זה, אני יודע שאנחנו מאבדים הרבה סביבה טבעית בעולם, אבל כשאתה נוסע בארה"ב אפשר לראות שהטבע קצת מתאושש במקומות בהם הרסנו אותו. אין להכחיש שיש יותר הרס, ושמינים נכחדו, אבל באותו הזמן יש שמחה באבולוציה טבעית. כן נהדר פה, יש עצים, עצים, ובאביב ובקיץ יש המון ציפורים. אבל לא עכשיו.

אתה מעורב בנושאים סביבתיים?

אם המוזיקה לא היתה כל כך תובענית בטח הייתי מעורב

אתה מאמין באלוהים, באופן מסוים?

כן... המילה "אמונה" אינה מספיקה כדי לתאר את אלוהים. לשאול על "אמונה באלוהים" נשמע יותר כמו פילוסופיה מאשר...

מאשר אהבה?

כן

מאוד הזהירו אותי מפני הראיון הזה. בכל מקום כתוב שאתה שונא להתראיין, אבל אתה דווקא נחמד. אולי יותר נוח לך היום עם הפרסום?

מעולם לא אהבתי ולעולם לא אוהב לעשות ראיונות ספציפיים לגבי קבוצת שירים, הקלטה או שחרור הקלטה. אני לא חושב שאני יכול לדבר על משהו שקרה ממש לאחרונה, והרגשות שלי לגבי הקלטות הם שהן לא בהכרח משהו זמני, אז אין הכרח לדבר עליהן כרגע. כל הקלטה תמצא את רוב הקהל שלה חודשים, שנים ואולי עשורים אחר כך. אבל כשאני עומד לבוא למקום, בעיקר בפעם הראשונה, דווקא נראה לי שתהיה לי חוויה טובה יותר אם אני אשוחח עם כמה אנשים לפני שאבוא ואם נוצרת מזה חתיכה של טקסט שגרום לאנשים לומר "זו הופעה שאני רוצה ללכת אליה" - או לא - יש לזה ערך גדול. רוב הראיונות הם מהסוג השני: חברת התקליטים אומרת "תעשה ראיונות לתקליט" ואני לא רוצה, הכל אישי בשבילי. זה כמו לקצור שדה כשהוא עוד לא מוכן לקציר, הענין רק גדל וגדל ואומרים לך: "קצור!" ואתה אומר: "אבל זה עדין צומח! אתם תהרגו הכל!" והם: "זה לא משנה" ואז אתה עושה את זה וזה מרגיש רע. שיחות כמו זו מרגישות לי טוב כי נראה שיש להן יותר סיבה

אבל בכל זאת, "זה" לא נהיה קל יותר?

לפעמים אני חושב שכן, לפעמים אני חושב שלא. מסקנתי לאחרונה היא שאולי רוב החיים אנחנו מתכוננים לשינוי, טרנספורמציה שאמור לקרות במהלך חייך, בעיקר אם אתה לא מאמין בגלגול נשמות, אם מוות הוא הסוף של האינדיווידואליות שלך. הנשמות שלנו מוגדרות על ידי המאבק שלנו, ועדין, אם יש משהו בחיים האלו שהוא מעבר למאבק - ואני מקווה שיש - עד אז "זה" יהיה קל יותר ואז קשה יותר ולרגע תחשוב: החיים מעולם לא היו מלאים כל כך ויפים כל כך, ורגע אחרי זה תחשוב שמעולם לא היה קשה יותר ושחור יותר. עם הזמן כן נדמה שכשיש גמול הוא גדול יותר וכשיש תהום היא עמוקה יותר ובוצית יותר.

- הוגדרת בכמה מקומות ככותב השירים הגדול של דורנו ולא מעט אמנים – רובם יותר ידועים ממך – רצו לשתף איתך פעולה, לקבל חתיכה ממה שמקובל לתפוס כ"אותנטיות" שלך. מה אתה חושב על שיתופי הפעולה האלה?

נגיד שאתה קורא ספר ואתה מתחיל לחשוד שאתה דוגמא ממש טובה לקהל של הסופר הזה ואם היית כותב את הספר זו התגובה שהיית רוצה לקבל, אתה מתחיל לחלום: "הייתי רוצה לדבר עם הבנאדם הזה, אני רוצה לקחת את הקשר הזה בינינו לרמה גבוהה יותר". הבנאדם הממוצע, כשחולפת אצלו מחשבה כזו בראש, אומר לעצמו: "זה טיפשי", וזה בדיוק מה שזה, הלוא אלו המחשבות והרגשות שאתה אמור לחוש נוכח יצירה מסוימת. לעומת זאת, אם אתה עוסק בספרות או מוסיקה אתה אומר: "אולי אני באמת אקח את זה לשלב הבא, אולי הוא ואני יכולים לקחת את הקשר הזה קדימה". לגבי כל המוסיקאים והסופרים שתמיד אהבתי, אני חושב: היי, אולי אני פשוט אתקשר אליהם, אראה מה אפשר לעשות ביחד, או אני פשוט אסביר להם כמה המוסיקה שלהם חשובה לי. אני באמת יכול להגדיל את זה למעבר למכתב מעריצים. אני לא חושב שאי פעם תהיה קהילה אחת או מיינד אחד בעולם, אבל אני מרגיש שזה חשוב לעשות מאמץ לעשות קשר אמיתי עם אנשים, זה מוסיף אנרגיה חיובית. כדי שאני אשתף פעולה אני צריך להכיר את הבנאדם, אבל אתה לא יכול באמת לדעת לב של בנאדם בלי להכיר אותו טוב. אני גם עושה הרבה שגיאות באינטראקציות האלה, אבל זה שווה את זה.

שגיאות?

לפעמים, בנכונות לשתף פעולה ולחבר כוחות אני שוכח שלאחרים לא תמיד יש אותם כוונות כמו לי, והסיבות שאנחנו עושים משהו ביחד עלולות להפוך באופן דרמטי לשונות ונפרדות. כשאתה מניח שאתה מתקשר ובפועל לא, ההכרה של הפער היא הרבה יותר דרמטית. אם מההתחלה היה נאמר: שמע אני לא חושב שנחנו מתקשרים, בשום צורה – היה יותר קל.

אתה תמיד מאזין להרבה מוזיקה. תרצה להמליץ על משהו?

אני עומד כאן בערימות על גבי ערימות של תקליטים... דברים מהזמן האחרון שאהבתי: מוזיקאי מוירג'יניה שנקרא ג'ק רוז, לשעבר מ PELT - זה רק גיטרה, בלי ווקאלז ; לייבל מהנורת' ווסט שנקרא sublime frequencies שמוציאים מוזיקה אתנית מכל העולם, עכשיו אני שומע תקליט קמבודי מעולה ; דניאל היגס, שר הרבה שנים ב"לאנגפיש" והוציא תקליט נהדר עכשיו ; האחרון של סקאוט ניבלט Kidnapped by Neptune ; הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס - קשה מאוד לראות סרטים שלו פה - בעשר השנים האחרונות התחלתי לקנות את המוזיקה מהסרטים שלו, לרוב מולחנים ע"י אלני קרנדרו, לאחרונה היא הוציאה דיסק כפול של קונצרט חי עם הרבה חתיכות מאנגולופולוס. זה תקליט מצוין.

באחת מהכתבות עליך ציינת שאתה קורא שני ספרים בנושא קומונות. יש לך מחשבות על חיים קומונרים?

אני חושב שזה מאוד שאפתני מצד בני אדם, ואני מקווה שזה לא יפסיק: הנסיון ליצור מבנה שיעזור לנו למצוא את הגורל והתפקיד שלנו בעולם, בין אם זו ממשלה, בתי ספר, מערכת זוגית. קומונה היא הצורה האולטימטיבית כי היא משלבת את האישי והפוליטי ומייצרת סביבה של הישרדות: אם רק נחשוב על זה כקבוצה נגיע למקום ההגיוני ביותר לעשות דברים, נגיע לתיפקוד, לא נצטרך לסבול, לא נהיה נגועים בדברים שנהיה נגועים בהם מחוץ למבנה. גיליתי שיש אנשים בתוך המבנה הזה שאומרים זה הרבה יותר גרוע מכל מה שנמצא מחוץ למבנה, ואחרים רואים את הפירות ואומרים: זה מה שקיווינו לו, החיים האלו עם הנתינה הזו והמחויבות הזו. יש מסורת לנסיון כזה שמצליח בישראל, שמעתי עליו אבל אני לא ממש יודע...

אה, קיבוצים, זה די הלך פייפן

באמת?

חלקם שורדים ואפילו גדלים, אבל מבוססים על ערכים אחרים, הם יותר סוג של עסק מורחב

כן... אנשים כשהם יוצרים משהו הם מדמיינים שזה ישרוד בזמן כמו שתכננו, אבל בסופו של דבר, באופן בלתי נמנע זה בלתי אפשרי, אין שום מערכת שעומדת בכאוס שלנו כבני אדם

אתה גולש?

כן. הלוואי שיותר. הפעם האחרונה היתה לפני חודש וחצי, זה היה נהדר. אבל אף פעם לא גרתי ליד האוקיינוס, ככה שזה תלוי בביקורים אצל חברים

אתה יכול לגלוש פה, יש לנו ים קטן

יש גלים?

לפעמים יש בינוניים, אבל תמצא את הטמפרטורה במים נעימה מאוד יחסית לאוקיינוס השקט

אני לא יכול לחכות להיכנס למים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully