מאחר ובוואלה! אנו מעניקים את כוכבינו לסרטים רק בטבלאות, ולא בגוף הביקורות, אפתח באופן נומינלי וקר: "המלכה" מקבל 3 וחצי כוכבים. כן, הוא סרט לא רע בכלל, אבל לא יותר מזה. יתרה מכך, לא ממש ברורה לי ההתלהבות מיצירתו של סטיבן פרירס, שמתבטאת גם בהעמסת פרסים על הוויטרינה שלו ושל מפיקיו, וגם בביקורות משתפכות. לא ברורות גם הזכייה בפרס התסריט בגלובוס הזהב, או המועמדות לפרס הסרט הטוב, בטקס האוסקר המתרגש עלינו לטובה.
כי את שלושת וחצי קבין הכוכבים שהורדתי על הכתר המלכותי, ניתן לחלק באופן חד מאוד: 3 כוכבים בזכות הלן מירן, חצי בזכות כל השאר. אם נמשיך לזיין את השכל בכיוון הזה, נציב זאת במשוואה פשוטה: מירן = חמישה כוכבים + "המלכה" מינוס מירן = 2 כוכבים / שתיים = 3.5. הליהוק? מתקשה להגיע ל"סביר"; הצילום? סטנדרטי; והתסריט המהולל? רחוק מלהרשים. הוא לא יותר מ"יעיל", ואינו יורד לדקויות שראויות לתשואות.
פרירס והתסריטאי פיטר מורגן, רקחו מעין דרמה פוליטית עם נגיעה אנושית, המתארת פיקטיבית את השבוע שבחיי המלכה אליזבת השניה (מירן) ומשפחתה, סביב מותה של הנסיכה דיאנה ב-1997. בין הרצון להיתלות במסורת נכחדת, לבין הסיקור התקשורתי שבוחן באובססיביות כל זיז בכתר האנגלי, מוצאת את עצמה אליזבת תחת שצף של זעם ציבורי, שאותו היא מתקשה לעכל.
כך, בתוך מספר ימים כשבתווך מתמודד עם הנושא ראש הממשלה הצעיר טוני בלייר מהצד שלו, "מתעגל" לו פן חדש בדמותה של המלכה, פן שהיא עצמה לא הכירה בעשרות שנות מלוכתה. הקונפליקט בין העידן המונרכי לבין מה שייצג בלייר (לפחות אז, כשהוא היה צעיר וכהונתו הייתה חתיכית), אותה רוח של Cool Britannia - הוא התמה שמרחפת מעל הפגיעות שמגלה בעצמה הדמות ה"חסינה" ביותר בממלכה.
סתם במאי, או במאי סתמי?
אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל סטיבן פרירס הוא לא במאי גדול. הוא טכנאי רגיש, לכל היותר. טכנאי, לא במובן שלילי דווקא. שכן אי-אפשר להגיד על אף סרט של פרירס שהוא מבייש את המסך עליו הוא מוקרן. הוא יודע את עבודתו, והוא מוציא לפועל מיומן. אך הוא לא מרגש כמעט, לא מותיר חותם קולנועי אמיתי. למרות של"מכבסה יפהפייה שלי" שמור מקום חם באותו מזווה נעורים שבלבי, משום מה דווקא שני הפרויקטים האמריקאים הכי בולטים שלו (לאו דווקא תקציבית, אם נתעלם מ"מרי ריילי" הזניח), הם גם המוצלחים ביותר בעיניי: "הנוכלים" ו"נאמנות גבוהה", שניהם סרטים קטנים (יחסית) ומבריקים. אפשר להגיד ש"המלכה" הוא הפרויקט הבריטי ביותר של הבמאי הבריטי הזה. וככזה, פרירס אולי מנסה להגיע לפסגת יצירתו. אבל כרגיל, לא מצליח. אולי בכלל אין פסגה כזאת. אולי הגיע הזמן שפרירס יודה בעובדה שהוא סתם במאי. או לפחות במאי סתמי, תבחרו אתם.
אבל לפרירס יש את יתרונותיו. הוא אנושי, הוא יודע לגעת בדמויות ולבדוק מה מניע אותן, מה מרגש אותן ואיך הן מתפתחות. כאן נכנסת לתמונה מירן, בהצגת תכלית מדהימה. מירן, כאמור, גדולה בכמה רמות מהסרט שמסביבה. כאן המקום להשוות את "המלכה" ל"השטן לובשת פראדה", שם ישנו את אותו דיסוננס בין מריל סטריפ לשאר 70 הדקות שסביבה.
רמת המושלמות בהופעה של מירן נטמעת בתודעה רק לאחר הצפייה. שכן אין כאן 'סאונד בייטס' גבוהים, "גדולים מהחיים", רגעים כאלה שבטקס האוסקר נהנים להקרין אותם בתוך קליפ קצבי הפונה לזכרון הקולנועי הקולקטיבי. לא, מירן עושה פשוט עבודה מדויקת, עם דמות מושחזת כערכי המותג של צגי טושיבה. במימיקה מרהיבה, במחוות מאופקות וביכולת משחק שאין שניה לה השנה מצד כל שחקנית אחרת שאני יכול לעמת אותה איתה, הופכת את "המלכה" לסרט ראוי לכתר.