פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "מוחמד כהן" מאת קלוד קיאט

      מוחמד, בן לאם ערביה ואב יהודי, נקרע ממולדתו תוניסיה ועולה לישראל. שנים אחר כך הוא עורך חשבון נפש. מתוך "מוחמד כהן" מאת קלוד קיאט

      1

      - הו? אב יקר, התחננה אמי לעתיד, הרשה לי להינשא למשה כהן!
      - יצאת מדעתך, ליילה? משה כהן הזה ודאי יהודי! שאג סבא, ערבי מדרום תוניסיה, ותלש את הטו?רב?ן מראשו.
      - אבל אבא יקר, התעקשה אמי, מה זה משנה אם הוא יהודי או מוסלמי? האין כולנו נימולים באותה מידה?
      סבא השיב מן הסתם שלא ניתן לבסס חזירות של נישואי תערובת על פרט כה שולי. העובדה שיהודים וערבים מסכימים ביניהם לתעב את בשר החזיר אינה משפרת את העניין במאומה.
      - איך לעזאזל יכולת להתאהב ביהודי, ליילה חביבתי? אין לך לב?
      האומללה נאנחה עמוקות ולא פצתה פה.
      אולם סבא לא נתן לאנחת אישה לומר את המלה האחרונה. הוא המשיך, בניב דרום-תוניסאי טהור לעילא, להוכיח את בתו ולשדלה להקשיב לקול תבונתה הנשית הדלה.
      - וילדייך העתידיים, אומללה, כלום חשבת עליהם? אם יוולד לכם בן, אלוהים ישמרנו, כיצד תקראו לו? אברהם? יצחק? יעקב?
      - אעניק לו את השם מוחמד, שמך, הבטיחה אמי לעתיד על מנת להפיס את חמתו מלאת הדאגה של הזקן.
      אולם הוא לא הניח לשחדו בקלות כזאת:
      - אללה לא העניש אותי די כשהטיל עלי שבע בנות-בלייעל בטרם קרא לאמך הצדיקה - שתנוח בשלום על משכבה - לגן העדן הקדוש שלו, במגיפת הטיפוס? היש צורך להוסיף על עונשי בכך שליילה, היקרה בבנותיי, תינשא ליהודי בערוב ימיי?
      אמי לעתיד טענה שאין זה תלוי בה, שזה כתוב, ? מ?כ??תו?ב?! הגורל!
      - אני לבדי מחליט על גורלן של בנותיי! אכלא אותך למשך אלף לילה ולילה! עד אשר אהבתך המטורפת תדעך מאליה, וללא מושאה הנקלה, תגווע!
      סבא, כפי שניתן לראות, היה התגלמותן של המליצה והשירה, שכן היה מזרחי והתגורר במדבר, שבו זוכה הדיבור הקולח להערכת ההמונים. לאחר שצייד את אמי בעו?ד כדי שתכלה את נעוריה בשירת ייסוריה, סגר אותה על מנעול ובריח. אחר כך טמן את המפתח במעמקי בו?רנ?סו.

      2

      אף שנקרא משה כהן, לא היה אבי לעתיד יהודי מצוי, שהרי התאהב בערבייה מכשפת שמשכה את עינו בכפר נידח, שלושים קילומטר מן העיר ס?פ?ק?ס, בדרום תוניסיה.
      למעשה, הוא הזדמן לשם אך ורק לשם קניית משלוח תמרים עבור אחיו הבכור יצחק, בעל גוף, ירא שמים וסוחר במקצועו. הלה הודיעו כי היה זה ראוי יותר לו התאהב בבת ישראל, אולם אבא השיב לו, בעיניים פקוחות, כי האהבה עיוורת ואינה מבחינה בין מאמינים לבין כופרים.
      סבי מצד אבי, שהיה סנדלר בטרם הוכה בעיוורון, הודה שגם הוא אינו מסוגל להבחין בהבדל, אך התריע שמשה ודאי נבון דיו כדי להבין שהוא עומד לבצע שטות - דברי חכמה ראויים לציון עבור אדם שבע ימים כמותו, בעל מקצוע כה גשמי.
      אבי היה שונה מקומץ הידידים היהודים שהיו לו מכמה בחינות ובאופן בולט: הוא בז למדע, לעסקים, לדת ואף למלאכה. כשמלאו לו שש שנים, ביקש בנימוס רשות לצאת מן הכיתה כדי לעשות פיפי ולא חזר לעולם. בנעוריו, התראה בעיקר עם איטלקים: דייגים ואורחי קבע במסבאות, חובבים כמוהו ברילנטין, סרטנים, שירי אהבה וכיסופים, יין אדום ולא יקר ובחורות זולות, כל אותם מצרכים שהבעיתו את הדוד יצחק, שהיה בחזקת רב בשעות הפנאי שלו, וקפדן מאד בכל הקשור לצניעות כלפי חוץ.
      אבי לעתיד בז למגוון ההצעות המפתות, יהודיות בנות טובים שהתעניינו בו משום שהתברך בחזות נאה ובתסרוקת מבריקה. אולם הוא לא נראה כמי שנכון ליהנות מעתיד מזהיר. מצויד בחכה עשויה קנה, העדיף לחזר אחרי דגי הדניס שהיו משתכשכים במימי נמל ס?פ?ק?ס בטרם הביאו הפוספטים המזהמים את קיצם.
      מצב זה נסבל עד לאותו יום שבו, משסבלנותו פקעה, סבא, שהיטיב להשתמש בעיניו לפני שהתעוור, הנחית סנדל על גולגולתו המשוחה בשמן של משה שלו. בו ברגע התעורר הלה, ונטל את דגיו, את עשתונותיו ואת עתידו בידיו. מאותו יום ואילך הניח לדניס כדי להתמסר לעיסוקים רווחיים יותר.
      הוא נהג במונית-אופניים. הרוויח את היין האדום והברילנטין שלו בהתייגעו על תלת-אופן שאליו חוברה נגררת עמוסה במכובדים ובשאר עבי בשר, בשוטרים הדולקים ברחובות העיר, כובעי שעם לראשם, אחר הכייסים הרבים המסתובבים חופשי. לעיתים קרובות הסיע, כשהוא מתנשם ומתנשף, צרפתיות כבדות משקל עמוסות חבילות וסלים יותר משיכלה ידן לשאת, ולפעמים סחב באחוות אחים את דוד יצחק במהלך נסיעות העסקים שלו.

      3
      אם יש בידי לספר לכם את סיפור האהבה-ממבט-ראשון של הורי מולידיי, הרי זה משום שאמי סיפרה לי אותו, בהתלהבות הראוייה לשחרזדה, תוך שהיא נזהרת להשמיט, מטעמי צניעות, אמיתות עירומות מדי.
      אבי אך זה הגיע לכפר, רכוב על תלת-האופן המתוכנן לשאת תמרים, כאשר, סמוך לשפת הבאר, הבחין בשלוש נערות השואבות את מנת המים היומית שלהן. באותו רגע גלשה הרעלה של אחת היפהפיות, חושפת פנים מרהיבות שכמותן לא ראה מולידי מימיו. חמש שניות מאוחר יותר, כנף האריג מהודקת מחדש על רעמת שערה השחור, הייתה אמא יכולה להיות בטוחה שהשיגה את התוצאה הרצויה.
      מזוית עיניה, מסונוורת פשוטו כמשמעו, היא לכסנה מבט לעבר אבא, שנותר בפה פעור מהתפעלות. מציית לקריאה הגועשת של לבו האילם, הוא עקב אחרי אמא כדי לברר מאחורי איזו דלת עשויה להתגורר יפהפייה שכזו. אמי, מצדה, מיהרה באיטיות זהירה כדי לאפשר לו ללמוד היטב את הדרך. בחן שלא יתואר היא נשאה את הכד על כתפה השמימית, מרפקה מורם, כל כולה ענווה אך גם מרוצה מן המפנה המבטיח שחל בהרפתקה. בסיומו של מסלול ארוך ומתפתל בין הדיונות, היא חמקה לתוך סוכה לבנה בעלת דלת תכלכלה, המעוטרת בחמסה אדומה כדם ופתוחה לרווחה ובזנב דג מיובש, סמלים שתפקידם לסלק את עין הרע. הסוכה הנ"ל הייתה ממוקמת בין משוכה של צברים לבין עץ דקל שפל צמרת. נראה היה שניתן לזהות את המקום בקלות. מובן מאליו שאבי לעתיד גמר בלבו לשוב במהרה.
      בדרך חזרה פיזם בעצב מובן רומנסה דרום-תוניסאית עתיקה, המספרת על בדווי צמא ורצוץ שהתאהב באישה צעירה סמוך לשפת הבאר. הבדווי הצהיר בפניה על תשוקתו באבירות מופלגת, ובחירת לבו, מבטה נטוע כיאות בחול ובצברים, השיבה לו שהיא איננה אחת מאותן הצרפתיות קלות הדעת. אם יש לו כוונות מהוגנות לבוא עמה בברית הנישואין, יואיל נא להפנותן לאביה.
      אבל הבדווי מהשיר לא היה, כמובן, יהודי, ואין ספק שידה של הבדווית הצדיקה ניתנה לו. אשר למשה, הוא נמלא דאגה על נכותו הדתית ותהה בדכדוך אם יוכל אי פעם להתגבר עליה. כדי להתעודד, חזר ואמר לעצמו שהאמונה עוקרת הרי חול; אולם מה לגבי הרי הטאבו?
      בשובו לס?פ?ק?ס ננזף נמרצות על ידי אחיו, שכן הוא חזר ללא תמר אחד לרפואה אך עם ארשת עמומה של כפירה. יצחק ציווה עליו בתקיפות לשוב אל המדבר כבר למחרת. אבא, שיכור מאושר, הסכים.

      4

      לאחר מכן שב אבי לעתיד לכפר כמעט מדי יום, ובלבו תקווה להחליף, בחסות הלילה, מספר מלים ומאוחר יותר מספר טבעות עם איילת מדבר זו, בעלת העיניים הצלולות, אף אם מצועפות. במשך שעות ארוכות היה יושב או שרוע לרגלי דקל צנום סמוך לשפת הבאר, ממתין לאמי לעתיד כשהוא ניזון מתמרים, מתקווה וממי הבאר.
      ניתן היה לחשוש שמא לא יזהה את בחירת לבו, באשר פניהן של הנשים היו מכוסות. אלא שאבי, כמו אביו, היטיב להשתמש בעיניו, והבחין בעוד מועד שאהובתו עונדת שתי אצעדות כבדות על קרסולה הימני. הוא המתין איפוא תחת הדקל שלו, שעות על שעות, מתערסל לצליליו של חליל רחוק ומתבונן ברגליהן של הנשים הבאות לבאר. יום אחד, כשנשמתו כמעט פרחה מאהבה ומהחום הכבד, נדמה היה לו שהוא מזהה זוג אצעדות מקסימות ומצלצלות. האישה אחזה את הרעלה בין שיניה כדי שידיה יהיו חופשיות. כתפיים עדינות אלו לא נועדו לנשיאת כדים כה כבדים. המחזר הנלהב כרכר אי אלו כרכורים וזינק לעבר הגברת עם האצעדות.
      - הרשי נא לי, הו אישה, לעזור לך לשאת את המשא הכבד של בנות מינך.
      מששמעה את הזר החצוף שח עמה על מין בלהט שכזה, היא צרחה, נבחה, יללה וצווחה, ותוך כדי כך שמטה את הרעלה, את ידיה ואת משא בנות מינה, שלא התנפץ הודות לכמויות החול הנדיבות המכסות אזורים צחיחים אלה. ואילו המחזר, לבו שבור, נוכח לדעת שטעה באצעדות.
      הוא שב אל הדקל הקשיש והמנומנם שלו, שואל את עצמו אם איילת המדבר הנאווה לא הייתה אלא חזיון תעתועים, ועם זאת ייחל בכל מאודו לשוב ולראותה, אפילו בתור שכזו.
      לאחר טעויות רבות באה סבלנותו הבלתי נלאית על שכרה. הוא זיהה את מנגינת צעדיה מרחוק. הפעם היו אלו האצעדות הנכונות, לא היה ספק בכך. הללו לא יבבו, אלא צלצלו בהתלהבות וחייכו אליו לאור הירח, מאחורי משוכת הצברים שם קבע להיפגש עמה מן הרגע ההוא ואילך.
      היו אלו מפגשים צנועים ביותר, כיאה וכיאות. הם הביטו זה בזו בעיניים כלות, מתקשים להאמין בגן העדן עלי אדמות שנפל בחלקם. אבי, שלמרות האפלולית לא רצה לאחז את עיניה של אמי, התוודה בפניה עד כמה הוא יהודי, שהוא מצר על כך, שאין זה תלוי בו, ושכוונותיו אינן פחות מהוגנות בשל כך.
      אמי לא פגשה מימיה יהודי בשר ודם, אלא רק בסיפורי-אומנו?ת מפחידים. היא הופתעה לגלות שאינו מסוכן כלל, ונאותה לתת לו את לבה ואת ידה עטורת הצמידים המצלצלים.

      5

      ישוב ישיבה מזרחית, היה סבי מצד אמי, אללה ינצור נשמתו, נח בשלווה במשכנו הלבן, עטוף בבו?רנ?ס מצמר לבן וממולל בהיסח הדעת את זקנו הלבן ואת מחרוזת התפילה הלבנה שלו. אבי נכנס. בטון רוחש כבוד ובמנה גדושה מאי פעם של ברילנטין בשערו, הוא הביע את כוונותיו המהוגנות, אף כי יהודיות, ביחס לאמי לעתיד. זו הסתתרה מאחורי וילון לבן והקשיבה לשיחה בעודה כוססת ציפורניה בהתרגשות. כשראה אבי את עיניו של הזקן מתקדרות בזעם קדום הוא הציע לו, ברוח ימי קדם, לעבוד בשבילו שבע שנים חינם אין כסף בתמורה לידה של ליילה.
      סבא הניף אז את מקלו והשליך לעבר המחזר עז הפנים את כד מי-התהום, את עור הכבש הרך ואת פת לחמו הקשה. אושרה של אמי לעתיד פינה את מקומו לצער גדול. היא הטילה עצמה לרגלי סבי לעתיד, אולם על אף ששטפה אותן בזרם דמעותיה, הללו נותרו קשיחות. כעונש, דן אותה ללחם צר ומי באר דלוחים, החרים את העו?ד שלה ודקלם בפניה במילות נצח את זעמו.
      כדי למנוע מליילה האומללה שלו לגווע ברעב, החליט אבי לעתיד לחטוף אותה בחסות הלילה ושנת הישרים של סבא. לשם כך שכר אתון שחורה, שהרי ידוע כי בהמה זו אינה מעירה אפילו חתול משנתו.
      בהסכמתה, הוא עטף את אמי לעתיד ברדיד לבן ורחב כדי שלא לחשוף את זהותה באור הסהר, והעמיסה על בהמת המשא כאילו הייתה אחד הכדים. אך יצאו מן הכפר, הרחק ממבטי הסקרנים, משה, שפן חם מזג בשל אקלימה התרבותי של אפריקה, שחרר את ליילה מצעיפה, הניחה על החול וכך, כשברקע מתנגנת שירת הזמיר, העניק לי נקודת זינוק מצוינת לחיים. אמא נשבעה לי שהציפור המזמרת הייתה בודאות זמיר, אך היות שבלילה ההוא טרם זכיתי לראות אור יום, איני יכול להישבע כמותה.
      ואולם הכל מוביל למסקנה שאכן היה זה זמיר, שכן כולם יודעים שבארצות המזרח הציפור היחידה שבנמצא היא הזמיר. די לעלעל בסיפורי האגדות של המחוזות הללו כדי להיווכח בכך. מעבר לכך, זוהי עובדה מדעית בלתי מעורערת ומוכחת מעל לכל ספק קרטזיאני על-ידי האורניתולוגים הפרוסים הידועים הו?מף ופמו?ה שהיו, כפי ששמם מלמד, תאומים סיאמיים. מלומדים נכבדים אלה, שנאלצו מסיבות מובנות לחלוק את פרס הנובל, חלקו גם את הדעה שתפקידו היחיד של הזמיר (מעבר להטלת ביצים) הוא לספק למשוררי המזרח רשמים פואטיים פשוטים וזולים כמו גם מלים בעלות מעוף.
      מצד שני, תהא זו טעות שלא לחשוד בדמיונם של אנשי המזרח. זאת לימדוני בבתי הספר הצרפתיים, שם חונכתי מקטנותי לאהוב את דקרט משום שתיעב את הדמיון וסמך רק על השכל הקר לפני שמת קפוא בשטוקהולם, בחברת המלכה קריסטינה.
      לא, לא שכחתי את שהבטחתי לספר לכם! סלחו נא לי על הפלגה זו אל מרומי הספרות העולמית. הזמיר הוא שהובילני לשם.

      "מוחמד כהן" מאת קלוד קיאט. מצרפתית: רמה איילון (הוצאת מעריב)