פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דברי ימי הנבצר

      אם תשאלו את דקל גודוביץ', הבעיות של הנשיא מתחילות מהעובדה שמשרדו ומיטתו נמצאים תחת אותה קורת גג

      מהעדויות שהצטברו על נשיאינו האהוב, עולה חשד כי התנהגותו מעולם לא היתה בגדר טוהר המידות. אבל נדמה שהיא היגיעה לשיאה דווקא כשהלה נבחר לנשיא ועבר למשכנו בירושלים. האם יתכן שלארכיטקטורה של בית הנשיא היתה השפעה ממריצה על התנהגות נשיאינו?

      נתחיל מעצם ההחלטה העקרונית שהאזרח מספר אחד ישן במשרד שלו! מה אנחנו אמורים ללמוד מכך? האם עלינו לקחת דוגמה אישית ולעבור גם כן לגור במקום העבודה שלנו? אמנם לא כולנו התברכנו במשרד ששוכן על 10 דונם וטובל בגנים עמוסי פסלים ועתיקות בלב שכונה יוקרתית בירושלים, ובכל זאת מן הראוי שכל אחד מאתנו יתאמץ מעט במגבלות מקום עבודתו. בכלל, העבודה שלנו דואגת למחוק את הגבול שבין הבית לעבודה. רובנו זמינים בכל רגע גם אחרי שסיימנו את 12 שעות העבודה שלנו, ואנו בדרך "הביתה" ברכב העבודה, כשלצדנו מונח המחשב הנייד מהעבודה כדי להשלים דברים "קטנים" ב"בית", ובכיס החולצה שקנינו מתלושי החג מונחים הכרטיסים לחופשה המרוכזת מהעבודה.

      ההשפעות של הזיווג בין מגורים ועבודה יכלו גם לתרום לא רק לפרט אלא גם לסביבה. מעבר לצניחה בשכר הדירה שיבוא בעקבותן, גם הפקקים יצטמצמו. בנוסף יהיה חיסכון עצום בבנייה, שהוא עיקרון היסוד של בנייה ירוקה. הכפילות הזו של שני בניינים - אחד לעבודה לשעות היום, ואחד למגורים לשעות הלילה - הוא פשוט מקומם מבחינה אקולוגית. מדובר בחיסכון עצום של משאבי טבע וניצול מקסימלי של חללים שלפחות מחצית מהזמן עומדים ריקים.

      ומסביבו חומה

      הבעיה מתחילה כשמגיע הרגע, שאינך יודע בבירור אם אתה באמצע העבודה או בסלון. האם מה שדפקת הבוקר היה כרטיס או משהו אחר? וזאת שנכנסה אליך עכשיו והכנת לה כוס קפה, היא אחת שהסכימה "לעלות לכוס קפה", או באה לשבת איתך על התקציב לשנה הבאה? האם את צלי הבשר המדהים שבמדף התחתון במקרר הכינה אמא שלך/ אשתך/ המזכירה, או שזה בכלל המדף של יוסי מהשירות לקוחות מחדר 506? ובכלל למה כשהתור של לימור מהמכירות לנקות את השירותים הם תמיד נראים כמו מחראה ציבורית? ואם תתפוס את המניאק שגומר לך את השמפו אתה מקרקף אותו.

      העניינים מדרדרים לגמרי מבחינה מוסרית כשהעבודה שלך או המשכן משתרעים בשלווה סטואית מבודדת על עשרה דונמים בלב ירושלים, מוקפים בחומה גבוהה ונישאת מעם. לא סתם מדברים היום יותר מתמיד על "שקיפות". השקיפות היא כלב השמירה שלנו. היא נותנת לציבור את התחושה (אפילו אם היא רק תחושה), שנבחריו עומדים תחת פיקוח, עובדים במרץ וזוכים לשכרם הציבורי ביושר. מהצד השני נראה אותך עושה מעשה מגונה, כשהקירות סביבך שקופים. לכן נבנו בשנים האחרונות כמעט כל בתי הפרלמנט החדשים מקירות או כיפות זכוכית, כדוגמת בניין הרייכסטאג בברלין או בית מועצת העיר בלונדון.

      החומות שבהן "נעטפים" מנהיגינו הן שורש כל רע. חומות של מאבטחים, חומות של בטון, חומות של עורכי דין, ולבסוף חומות של שתיקה. החומה מביאה עמה תחושת ביטחון מופרז שגולשת במהירות למעשים כוחניים של התעמרות, השפלה וטרור כפי שאנו רואים ושומעים מדי יום מחומת ההפרדה המדינית. אולי בגלל זה דאג משה קצב לבנות בית כנסת בחצר המשכן. כמו היה זה אונס ידוע מראש, ומקום ההתוודות והכפרה כבר הוכן לרגע הנכון. קשה לומר שלארכיטקטורה של משכן הנשיא לא היה קשר לתפילות התחנונים, לצומות ולתעניות שיעלו מאחורי אותה חומה.