קצוות מפוצלים

אכן, יהי שמך אחר! שם מהו? / נקרא לשושנה בשם אחר, / האם יאבד לה ריח ניחוחה? / אם אין רומאו מתקרא רומאו, / הכי יחדל להיות עוד כליל-תפארת? ( ו. שייקספיר)


הרגעים הפופולאריים ביותר ב"ארץ נהדרת" – לובה והרומנים – ממילא עסקו בשפה ובשאלות של תרגום, וזו כנראה הסיבה שהם הנפיקו כל-כך הרבה מטבעות-לשון. כך גם לגבי "הבלוג של מאי", הפינה היציבה והמוצלחת ביותר בעונה הרביעית.

הבלוג הוא מעין שדרוג של לובה והרומנים. אם שני המערכונים הראשונים עסקו במעבר משפת המהגר לשפה ההגמונית, עברית, הרי הבלוג הוא כבר מפעל תלת-לשוני שמערבב ללא רחם אנגלית, עברית ורוסית. יתר על כן, אצל לובה והרומנים העברית עדיין שימשה כתו-התקן שעל פיו נמדד המרחק התרבותי של המהגר מהישראליו?ת. בבלוג, לעומת זאת, ההיררכיה הברורה בין העברית, האנגלית והרוסית מועמדת על ראשה.

אני משער שהתרחיש הבסיסי של המערכון – שלוש בנות הבלוג מתעמרות בשני חנונים עמוסי הורמונים – נועד למצות את הפוטנציאל הקומי של תופעת הפאקצות. אבל באמצעות הילדים הללו מספק הבלוג תמונת מצב מדויקת של המעמד הבינוני הישראלי. הבורגנות הישראלית, בוודאי בעשורים האחרונים, היא כמו חתך גיאולוגי צפוף-שכבות, שגלי הגירה מאסיה, אירופה ואפריקה דחוסים בו זה על גבי זה. הרווחה הכלכלית היחסית שחווה ישראל מאז תחילת שנות התשעים מאפשרת למהגרים הללו להידחק אל תוך המעמד הבינוני, ולכן הילדים שלהם יכולים לצ'וטט באינטרנט. וליתר דיוק, הבלוג הוא תוצאה מובהקת של האמריקניזציה של התרבות הישראלית ושל המעמד הבינוני בפרט; הסוציולוג אורי רם כתב פעם שאם רוצים את ה-M-16 של הצבא האמריקני, אי אפשר לוותר על ה-M של מקדונלד'ס.

כדאי לשים לב לדגש שניתן לשמות בבלוג. שתי הדמויות הראשיות, מאי ורועי/יורי, נושאות שמות רב-שכבתיים. מאי אללוף הוא שעטנז של שם פרטי ממוצא אירופאי מעורפל, ושם משפחה צפון-אפריקאי. ורועי, הו רועי, הגיבור האמיתי של הבלוג, מנסה נואשות להתעברת, אבל רוח הרררררפאים של שמו הראשון שבה ורודפת אותו. בעוד שהאללופים הרגישו מספיק בטוחים בישראליו?ת שלהם בשביל להעניק לבתם שם קוסמופוליטי, המהגר הטרי יורי חש שהשם הוא חזות הכל, או לפחות הבסיס ההכרחי להתאקלמות. הוסיפו לקלחת את שון דהאן, החתיך של השכבה, את עדי עם השם היוניסקסי ואת שיפשיף, שרק אלוהים יודע את האטימולוגיה של שמה, וקיבלתם חבורה עליזה של מתבגרים ששמם מעיד בגאון על הזהות המורכבת והמתנודדת שלהם.

גם אם הבחירה במתבגרים מתבקשת משום שהבלוג הוא קטע של אנשים צעירים, גיל ההתבגרות עצמו משמש מטאפורה לשינוי העמוק שעוברת התרבות המקומית, במסגרתו היא משתדלת להדביק את הפער בינה לבין אמריקה ועדיין להישאר ישראלית, זאת אומרת, עברית. רועי/יורי ומאי מסמלים את שני הקצוות של התהליך המסובך הזה.

מאי מקבעת את מעמדה כנקבת אלפא באמצעות השפה האנגלית: האורח הטבעי שבו היא מרכיבה ביטויים נוכריים על התחביר העברי הופך אותה לשליטה הבלתי מעורערת של הבלוג. השפה הבלולה והצחיחה של מאי היא לא עדות לעילגות ולבורות. הו לא. כמו שמה הפרטי, השפה היא עדות לכוח הכלכלי של ההורים של מאי, כוח שמאפשר לבתם להתחבר באופן תת-עורי לטרנדים העדכניים ביותר. עקרותה של השפה הפאקצית, כפי שמבינים היטב התסריטאים של "ארץ נהדרת", איננה מצביעה על נפסדותו של הדור; נהפוך הוא, השפה הדלה והרפטטיבית של הילדים הללו היא החותמת המבטיחה כי המעמד הבינוני הישראלי מקושר היטב לעולם התוכן של הבידור המערבי, עולם שהוא עצמו דל ורפטטיבי. כשראשוני הציונים דמיינו קיום יהודי נורמאלי, הם ביקשו את עולמה הצר של מאי אללוף.

רועי, לעומת זאת, מתעקש לשווק את עצמו כישראלי אותנטי תוך שהוא מבצע בעברית שלו טיהור אתני. העברית שלו נשמעת כמו התנחלות – מרחב מוגן ומגודר, נקי מהשפעות זרות ושואף גבוהה-גבוהה. בתווך, תמיר, המשל המושלם לכאבי הגדילה של התרבות הישראלית, תקוע עם רועי אבל רוצה את מאי, ובעיקר מתחיל משפט כטנור וגומר אותו כבריטון.

נדמה שהבלוג מסמן את סוף ההגמוניה של השפה העברית. העברית המוקפדת מדי של רועי/יורי, שהייתה אמורה להוות את כרטיס הכניסה שלו אל תוך החברה הישראלית, היא מקור ללעג, ולא רק מצד הבנות. הניסיון של רועי/יורי לדבר עברית מושלמת מו?גחך על ידי התסריטאים עצמם, והוא מספק את השורות הטובות ביותר במערכון. אבל שוב, מעבר לפונקציה הבידורית אנחנו מגלים אמיתה תרבותית משמעותית: העברית התקנית הופכת לסממן של קבוצות שוליים, ואילו העברית המאונגלזת, או הענגלית, היא סמל סטאטוס מובהק של מוקדי הכוח החדשים.

אפשר להתפלץ מגסיסתה המכוערת של העברית הישנה והטובה. אפשר גם להודות בחצי פה שעם כל הנשק והבידור האמריקני שמסתובבים פה, בלתי אפשרי לשמור על תומתה של השפה. ואפשר גם לקוות שהמסיסות הלשונית החדשה הזו מעידה על חברה ישראלית סובלנית יותר.

מיד אחרי הבלוג, "מתורגמת" לעברית טלנובלה ערבית. אמת, אנשי "ארץ נהדרת" בעיקר שמים ללעג את הסדרה, ועדיין, הם הופכים אותה לחלק מהפריים-טיים הישראלי. יש המון דברים נוראיים לומר על ערוץ 2, אבל לזכותו ייאמר שהוא מסוגל להכשיר כל שרץ עליו הוא מניח את ידו, מגאידמק ועד אורי גלר. ואם ב"ארץ נהדרת", נייר הלקמוס הכי מדויק להלך הרוח הישראלי, מאמינים שיש ערך לנוכחות של "אין גבול לאהבה" בקודש הקודשים של התרבות הישראלית, אז אולי עוד לא אבדה תקוותינו.