פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האוניברסיטה העממית

      מאיה ערד הופכת את העולם האקדמי היבשושי לטור רכילות לוהט ב"שבע מידות רעות". אריאל לוינסון מת בחוג לספרות

      מגדל השן האקדמי נתפס תמיד כאיזה אי מנותק, יבש וצחיח שכל התרחשות דרמטית רחוקה ממנו והלאה - ואז הגיעה מאיה ערד. בספרה "שבע מידות רעות" ערד מייצרת דרמה קולחת ושנונה שמצניחה את ההתרחשות האקדמית ישר לתוך טור רכילות עסיסי ומביאה את האינטריגות האקדמיות לשיא חדש של עניין והתרחשות. מעולם לא זכתה האקדמיה שתיכתב עליה פרוזה כל-כך מרתקת – ועוד בעברית, למעט אולי ספרה של בתיה גור ז"ל, "מוות בחוג לספרות".

      מייד מרגישים במשהו ייחודי, איכותי ובשל מאוד בכתיבתה של ערד, למרות שזהו הרומן בפרוזה הראשון שלה אחרי "מקום אחר ועיר זרה: רומן בחרוזים" (2003) ו"צדיק נעזב: מחזה בחרוזים" (2005). ערד חזרה אחורה, לאיזו כתיבה מסורתית יותר, אולי אפילו ארכאית, שמתמקדת בהתרחשויות עצמן ובדיאלוגים אמינים בין דמויות ולא בחיי נפש או במשחקי לשון. זוהי כתיבה קלאסית ומלאת תנופה שמעמידה במרכז את העלילה ונותנת כבוד גדול גם לדמויות וגם למכלול הרומן שבתוכו הן מופיעות. דמויותיה של ערד אינן חיות 'כשלעצמן' אלא נבראות בצלמה ובדמותה של העלילה של הרומן ומטרותיו.

      הסיפור כולו מתרחש במקביל סביב 7 דמויות - ארבעה אנשים המועמדים למשרה אקדמית נחשקת באוניברסיטת אמריקאית יוקרתית, ושלושה שיושבים בוועדה שתכריע מי מהמועמדים יזכה בה. את כל אחד ואחת מן הדמויות מזהה המחברת עם תכונה בולטת: איטיות, שנאה, בטלה בורות, כפיות טובה, קנאה וחמדנות. זוהי קומדיה עצובה שחושפת הרבה יותר מטפח על מאחורי הקלעים של האקדמיה ומצליחה להפיח בכל אחת מן הדמויות בספר ציר מרתק של חיים הנעים ללא הרף בין הקומי לטראגי.

      פסטיבל ערד

      ספרות קולחת בעברית היא דבר נדיר בנוף הספרותי שלנו. והיא הישג עצום לכשעצמו, אך ייתכן שבו גם נעוץ החסרון הגדול של הרומן של ערד. הקריאה בספר אינה איטית וגם אינה יכולה להיות כזו – זה מירוץ נגד הרומן עצמו, ריצת אמוק בתוך כתיבה נפלאה וזורמת שמלווה בהכרת תודה עמוקה על אורכו של הרומן (כמעט 400 עמוד!). אך קוצר הנשימה איתו מגיעים לקו הסיום ולסופו הנהדר מעלה איזו חמצמצות של החמצה, ותחושת הריקנות שממלאת את הקורא אינה רגעית או ניתנת לסילוק – היא מהותית ומעידה על כשרונה האמיתי של הכותבת מחד, אך גם על קוצר יד בבנייתה של משמעות ארוכת טווח עבור הקורא מאידך. סיומו של הספר מושלם מבחינה צורנית וספרותית אך הוא אינו מעורר מחשבה, הרהור או איזו תובנה משמעותית על חיי האקדמיה והחיים בכלל, הוא הנאה צרופה ובזה טמון כוחו הסוחף.

      לפתיחת הספר בחרה מאיה ערד באמירה של י.ח. ברנר שכותב: "כמה פעמים, כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: יצירתך החדשה היא מחיי ארץ ישראל? מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, וכותבים מחיי היהודים בלודז', מחיי בני גליציה, מחיי הקוראים, מחיי הספרדים, מחיי ארץ ישראל, מחיי בני פתח תקוה ... ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה."

      נדמה לי שערד הייתה זקוקה במוטו זה כדי להצדיק את העיסוק והכתיבה בעברית על מקום ודמויות שנטועים הרחק מחיינו, לכאורה, אבל ספר שנפתח בציטוט כזה אינו יכול להותיר את הקורא ככלי ריק בסיום הקריאה כשהוא שואל את עצמו מדוע השקיע את מיטב זמנו בספר, שאמנם עוסק בשאלות של אופי, מוסר ואנושיות אך אינו מותיר אחריו אמירה משמעותית או חוט מחשבה חדש איתו יכול לשוב הקורא חזרה אל החיים.

      "שבע מידות רעות", מאת מאיה ערד. הוצאת חרגול פלוס