האשם תמיד

ספק גדול אם היתה סינרגיה בשיתוף הפעולה בין נבצר הציבור ללהקת סינרגיה, אבל בסינדיקציה משומנת חמישיית החברים מפתח-תקווה (הערכה גסה) משפריצים לכל עבר את המים המלוכלכים של האג'נדה הסקנדלית של משה קצב על פניהם של העוברים ושבים, מרטיבים אותם עד לשד עצמותיהם, ובמקרה של נשים, עד לשד. משחקי המילים הם רק בונוס.

אמרתם בונוס, אמרתם בנואה נחייסי. בנואה נחייסי הוא גיטריסט של להקה בשם סינרגיה; בנואה נחייסי הוא סמן של שדרה חברתית שלמה, שמתחילה בנינט טייב ומסתיימת בריימונד אבקסיס – ציר שנשטח עוד בניתוחים ליריים קודמים. שמו של בנואה נחייסי (משמעות המילה "נחייסי" בשפות מסוימות, חלקן שואבות ממצע שמי, הוא "נחושת". זה לא קשור לכתבה, אבל אולי עוד יפתיע), המצטלצל כה זר, מאגד בתוכו את ההתנכרות הדו-כיוונית בין ליבתה התרבותית ארץ ישראל ובין דפנותיה; משה קצב הוא פוליטיקאי; משה קצב מנסה להידמות כסמן של שולי אוכלוסייה, אך לשווא – הוא מסמן את מרכזה. שמו של משה קצב, כה עברי, כה מוכר, כה שורשי, כה לא-חתרני, מבהיר עד כמה הוא מתרחק מהספר, מהגבולי, לטובת מהילה לא טבעית עם הטבור הקונצזוסיאלי. בקיצור, משה קצב לעולם לא יהיה בנואה נחייסי, למרות שהיה רוצה להיות כמוהו. אבל בנואה נחייסי, על אף נקודת הפתיחה המרשימה שלו כהימור חזק להיות מנהיג השכבות החלשות, מורד בייעודו ויוצא לעזרתו של נשיא המדינה, מסתייע במתקן להתפלת מים המעוצב כלהקת רוק (רוק! בנואה נחייסי!) דלוחה.

"עכשיו גיליתי שאני אשם
אני חושב על זה ולא נושם"

אם קצב היה קורא עיתונים, אפילו את תחזית מזג האוויר, הוא יכול היה לגלות לבטח שהוא יואשם. עם זאת, כמעשה יענה, הוא העדיף להדחיק, כמי שאינו בקיא בשיח הפסיכולוגי ואף לא מנסה להתחכם לו. כה נאיבי, כה פשטני היה מהלך ההתחמקות מההכרה בכתב האישום הממשמש, ששתיקת הכבשים בת ששת החודשים שגזר על עצמו היא אישום חמור לא פחות. "אני חושב על זה ולא נושם"? חרחורי ההלם שהנשיא השתנק על המסך בנאום מצב האומה שלו לפני כשבוע אינם קבילים, כשמניחים את תקופת ההכנה הארוכה, יש קוראים לזה תרדמת חורף, שלפני התפרצות האפידמיה המינית. כמעט שמתחשק לומר, קשה לך לנשום? קצב, תדביק את הקצב. אבל לא, לא נלך נמוך כל כך.

"רוצה לגעת בך ואת רחוקה
רוצה לדעת שאת לא בוכה"

כמו רוקרים אמיתיים, מבצעים סינרגיה היפוך בהזדהות שלהם עם הדובר. הם מזדהים עם המקרבן, וגורמים לו להזדהות עם הקורבן. המהלך, אם כן, הוא כפול -‏ שבירה של הקונצנזוס בכל הקשור לנקודת המבע הסיפורית - בדומה ל"סימפטיה לשטן" של האבנים המתגלגלות והאנשה של המפלצת. הדובר מגלה את אשמתו בדיעבד. אין הוא היה מודע בזמן אמת לביצוע העבירה. הוא מעוניין לחזור ולגעת, אולם לא על מנת לייצר מגע מיני, אלא רק על מנת לדעת שהפגיעה שלו לא היתה חזקה כפי שהוא חושש כעת. הוא רוצה לוודא שהיא אינה בוכה, אולם השאלה היא למה – דאגה כנה לשלומה שלה, השקטת המצפון שלו, שזועק כרגע בקול גדול, או אולי למען יוכל להגן על שמו הטוב, שמוכפש כעת בגלל אותו בכי – ספק דמעות תנין המבקשות נקם, ספק בגלל כאב אמיתי.

"נראה לי שאת עשית הכל, הכל בכוונה
רצית יותר ממני ואני במבוכה"

העלילה כעת ברורה – זו לא יותר מעלילת דם מרושעת; מזימה שנרקמה בכוונת תחילה מאחורי גבו בעזרת סוכני חרש שליקטו פיסות מידע אודותיו. שני רבדים נפרשים עם פתיחתו של הבית הראשון – "את" - המתלוננת א', ו"את" – המדינה; קרי השלטונות, התקשורת והמשטרה - שלא יכלה לשאת את הצלחתו של המטאור הפוליטי מקריית מלאכי ופיללה לנפילתו והציבה בפניו מכשולים אינספור. בתוך כל אותה מדמנה נותר צדיק אחד בלבד, שמואשם על לא עוול בכפו. הוא נותר במבוכה, משום שהוא יודע שהאמת עוד תצא לאור ותביך את כולנו.

"זה לא שלא ניסיתי
אני רציתי כן להיות ביחד"

ניסיון הניקוי העצמי מכל שמץ של אשמה עצמית נמשך. הטיפולים הפסיכולוגיים עשו את שלהם, והידיעה על כוחה המעקר של האשמה מוציאה אל הפועל תכנית מבריקה – לצד הכחשה מוחלטת של האירועים ומשמעותם, מגיעים הסברים מלומדים שמנסים לטפול את האשמה על הצד השני ולהפוך את הרודף לנרדף. הוא ניסה, הוי כמה שהוא ניסה, שהדברים ילכו בתלם, בדרך הנכונה והראויה. יד ביד, כתף אל כתף, לחי אל לחי – כמו זורקים אותנו סינרגיה ללואי ארמטסרונג ואלה פיצג'רלד. ה"ביחד" ההרמוני ש"את" כל כך רצית, הוא לא יותר מטענת שווא, כסות שעניינה היה לעורר פרובוקציה זולה ומאשימה.

"אני עף ואת עוצרת ומספרת
שזה אני ששוב טעיתי"

שוב – שני רבדים: הפשט: קצב מורד מכסאו, נבעט החוצה מרום משרתו, צונח אל הקרקע, ו"היא" – המדינה או המתלוננת – ממשיכה לרדוף אותו, לדרוך בו, להמשיך להתאונן ולהתלונן. הפרשה אינה מראה סימנים של חולשה, יגיד ברי סחרוף שנים לפני כן. ומצד שני – רובד עמוק יותר: התעופה כמטפורה – אך מה כוונתה - הצלחה או כישלון? תענוג או סבל? כתב החידה שהטיח בנו קצב ממשיך לעורר את ההדים לאחר העדויות שהגיעו אפילו אליו, ומספרות על טעויות שעשה. זך כעכוזו של תינוק בן יומו הוא דוחה את הטענות בדבר הטעות. לא היו דברים מעולם, רק סיפורים בדיוניים שעיקרם הוא השחתתו.

"קיוויתי שאולי תראי את הטוב שבי
אבל את לא רוצה את מה שיש לי להביא
חשבתי שעשיתי אבל הייתי
זה שמקווה
שאת תמיד תהיי כאן, תשארי כאן
ואת פתאום הולכת

עכשיו גיליתי שאני אשם..."


בקול ענות חלושה דועך כתב האישום של קצב וסינרגיה אל הטיעון הצפוי מדי, המתבקש, המשעמם והידוע מראש – או - ארגומנט הגבר המכה: זה לא אני, זו את. לא אני הוא האיש, לא בי האשם – אלא בך. כאילו אומר - אני רציתי בטובתך, להפגין אהבה, לארגן לך ג'וב טוב בלשכת הנשיא עם אופציה לפנסיה יציבה וביטוח מנהלים – " תמיד תהיי כאן, תשארי כאן", אבל את הלכת, לא רצית את "הטוב שבי", דרדרת אותי לטעות, כרית לי בור – ולבסוף, באבחה קצרה, עוד הפכת אותי לשעיר לעזאזל, וכמה קל לפרסי בישראל הגזענית להפוך לשעיר שהוא ממילא.