וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דיר באלאק

אלון עוזיאל

31.1.2007 / 11:18

דירהוף כבר לא מסתירים את הפופיות שלהם. הם שמים אותה בחזית כדי שגם אלון עוזיאל יוכל לראות שצבע העור שלהם סגול

לאחרונה התחלתי להאמין, שעד גבול מסוים, להתרכך ולהפוך לפופי יותר, הוא צעד נכון ואף מתבקש בהבשלה של כל להקה מוצלחת שהגיעה כל הדרך מהאקספרמנטליזם המבורך כל כך. צעד זה לא רק מוביל לקהל רחב יותר ולתהילה עולמית, אלא גם פשוטו כמשמעו – למוזיקה טובה יותר. זה קרה לבלונד רדהד, אנימל קולקטיב, Les Georges Leningrad, ושיו שיו. זה קורה גם ל-Deerhoof.

כן, כבר אפשר להגיד את זה בלי למצמץ – המהלך שדירהוף החלו ב-"The Runners Four" מ-2005 הושלם באלבום החדש שלהם, "Friend Opportunity", ולמרות הדאגה שהעזיבה של הגיטריסט כריס כהן תחזיר את הכאוס, נכון לרגע זה הם להקת פופ (או ארט-פופ אם תתעקשו), שיכולה להתחבב על רבבות של אנשים, וגם עושה את זה - חוץ מטפיחות השכם העקביות מצד האלטרנטיבה, בסוף שנה שעברה האלבום "Milk Man" של דירהוף מ-2004 עובד להצגת בלט של ילדי בית ספר יסודי במיין, ארה"ב.

אגדה יפנית

זה מובן. גם בשלבים ניסיוניים יותר האיכויות היו שם - בכל ריליס של דירהוף ב-11 השנים האחרונות (והיו המון כאלו), אפשר היה למצוא את המלודיה המופלאה, הקסם האינסופי והשטוטניקיות המהוקצעת מאחורי קיר של רעשים, צלצולים ורעש לבן (או לדוגמא, חזרה רפטטיבית חסרת סוף של המילה "פנדה"). מאז ומעולם המוזיקה שלהם נשמעה כמו פסקול לאיזו הרפתקה יפנית שקשורה איכשהו לסוכריות קופצות, דובים ורודים ויצורים מיתולוגיים, אבל האלבומים האחרונים, ו-"Friend Opportunity" בעיקר, כבר לא מסתירים את האגדה הזו – הם שמים אותה בחזית, שכולם יוכלו להיכנס ולדמיין שצבע העור שלהם בכלל סגול.

דירהוף כבר לא צריכים להגזים באפקטים וניסיונות בכדי להיות מיוחדים (אם כי הם לא מוותרים עליהם לגמרי, ובצדק). האופן שבו הם מרכיבים את השירים שלהם – השכבות השונות, כלי הנגינה המגוונים, התיפוף המרשים של גרג סונייר, כתיבת השירים והלחנים והסולנית המטרופה והמדהימה סאטומי מאטצ'וזאקי הם אלו שמפרידים אותם משאר הלהקות האלו שבחוץ.

מאטצ'וזאקי, כמו סולניות יפניות אחרות – קאזו מאקינו של בלונד רדהד ויוקי צ'יקודייט של אסובי סקסו (יפנים לא רק נראים אותו הדבר, אלא גם נשמעים זהה) - בורכה בקול של לוליטה בעל כורכה. קול נקי, ילדותי, מתקתק. כזה שיכול לשיר רך ולצווח בחמידות. קול ענק. באלבום החדש מאטצ'וזאקי במיטבה והמוזיקה מספקת להיטים אלטרנטיביים בזה אחר זה. נדמה שדירהוף שאבו משהו קטן מכל להקה שאיתה הסתובבו בעולם – רדיוהד, פליימינג ליפס, פיירי פרנסס והרוטס – ערבבו את זה עם מה שעשו עד היום והביאו לנו את המוצר המוצלח הזה (ואם אתם תוהים מה הרוטס קשורים, שימו לב למקצב ב-"Kidz Are So Small").

הלשכה למסחר

הסינגל הראשון, "+81", תופס אותך מיד באנרגיות שלו, ומכיל שופר כלשהו ושירה שקשה להבין. כשהמילים מגיעות למשפט "צ'ו צ'ו צ'ו צ'ו ביפ ביפ" כבר קשה להתווכח איתם; "Choco Fight" מלא בהפתעות והעיבוד המקסים שלו לא יעזוב לכם את הראש גם שש שעות אחרי השמיעה; הFאנקיות של "The Perfect Me" בנויה מפתיחים של תוכניות ילדים מהפנטות; "The Galaxist" הוא בלדה מופלאה; "Look Away" סוגר את האלבום עם כמעט 12 דקות של שוגייז מתפרץ ומרשים.

"Matchbook Seeks Maniac" המלנכולי הוא כנראה השיר הכי יפה שדירהוף יצרו אי פעם (למרות שהוא כמעט ולא נשמע כמוהם) והוא מכיל את השורה "הייתי מוכרת את נשמתי לשטן / אם זה היה ממקם אותי בפסגת העולם". אולי זה בא בכדי להדגיש שהמעבר לתחומים נגישים יותר לא היה התמסחרות וגם אם היו רוצים, לא היו מצליחים להתמסחר. אבל האמת, זה ממש לא משנה - אם האלבום הזה ימכור כמה מיליוני עותקים זה יוכיח רק דברים טובים. פעם לא הייתי מעיז להוציא כזה משפט מהפה.

דירהוף, "Friend Opportunity"
(Kill Rock Stars)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully