פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חול טובעני

      זה לא הכסף, לא הנשים ולא ההסתחבקות עם סלמן רושדי. "אישה בחולות" הוא הסיבה ששווה להיות מבקר ספרים. נמרוד לין מתפעל

      "אישה בחולות" הוא מסוג הספרים שקשה מאד לתאר מה קורה בהם, לא משום שההתרחשות מעורפלת אלא משום שהוא מכיל תפניות עלילתיות שחשיפה פזיזה שלהם תקלקל לכם את הקריאה; אל הספר הזה צריך להגיע טאבולה ראסה. לכן הביקורת שלהלן תהיה קמצנית בפרטים ומתוך כך גם לא תמיד ברורה. מצד שני, אין לי בעיה לפתות אתכם להישאר עם קלישאות שיווק כמו "אם אתם הולכים לקרוא רק ספר אחד השנה". "אישה בחולות" הוא הסיבה האמיתית ששווה להיות מבקר ספרים: זה לא הכסף הגדול, ולא הנשים שעטות עליך בהערצה, ולא ההסתחבקות עם סלמן רושדי בערבי גאלה, אלא ספר כזה, שנופל עליך פתאום כמו פסנתר בסרט מצויר.

      המעט שאפשר לגלות הולך בערך ככה: אל כפר דייגים יפני נידח מגיע אנטומולוג (חוקר לרקים) חובב. הוא מחפש זן חדש של חיפושית בחולות הסחופים. עוד הוא משוטט בחיפושיו והערב יורד. דייג זקן מציע לו להתארח בכפר ללילה, והאורח נוטה ללון. כפר הדייגים יושב על גבה של דיונת-ענק הפונה אל הים. הדיונה הולכת ומתלילה ככל שהיא מתקרבת לים, ואז צונחת בפתאומיות. התוצאה היא מעין שובר-רוח טבעי והפכפך מאד. בתי הכפר, אולי כדי להגן על עצמם מפני פלישת החול, בנויים בתוך בורות. ככל שמדרון הדיונה תלול יותר, כך עמוק הבור, והשורה הראשונה של הבתים ממוקמת בתוך בורות בני עשרים מטר. הזקן מוריד את הזר אל תוך בור כזה, שגרה בו אישה בודדה. האיש מתכנן לבלות שם את הלילה ולחזור אל העיר, אך כפי שגב הספר מתנסח, "המציאות אינה תואמת את תכניותיו כל ועיקר".

      "אישה בחולות" הוא בבת-אחת דיוקן פסיכולוגי וירטואוזי ומותחן מורט עצבים. אבה קובו, שמתורגם כאן לראשונה לעברית, מציב את הגיבור שלו – זואולוג של סופי שבוע, אדם שמאמין בכל ליבו בהגיון הברזל של המדע, אמפריציסט מושבע וקשה-עורף – בסיטואציה קפקאית שבה ההיגיון הליניארי של העולם המודרני ננטש לטובת היגיון חמקמק וגמיש כמו חול. הניסיון האבסורדי שבו מועמד האיש שקול למלחצי-ענק שמאפשרים לאבה קובו למעוך את תמונת-עולמו של הגיבור ולבדוק מה משפריץ החוצה.

      אבה קובו, שהייתה לו דיפלומה של רופא, יודע איך לנהל ניסוי. אל מול הנבדק שלו הוא מציב תמונת מראה, או קבוצת ביקורת, בדמותה של המארחת: אישה עלובה, פשוטה, ילדותית בתגובותיה, ששיגרת יומה מורכבת כולה מטקסים סיזיפיים של התעסקות בחול – הרחקתו, הערמתו, פינויו. לעולם אינה מתקוממת; היא מקבלת עליה בשלוות נפש כמעט אוטיסטית את הדיקטטורה של החול.

      תיאור חי של עצם דומם

      אני חושב שמעולם לא קראתי תיאור כל-כך חי, כל-כך בהיר וחד של עצם דומם, כמו תיאור החול ב"אישה בחולות". בתחילת הנובלה מציע האיש הגדרה מדעית יבשה של החול – קוטר הגרגר שמינית המילימטר וכולי – אבל ככל שמתקדמת העלילה הוא לומד את כוחו של החול. החול, שרוכש לעצמו מימדים כמעט מטאפיזיים בעולם הקטן והחנוק שבורא אבה קובו, חודר לכל פינה, דרך כל חריץ, בין קפלי הבגדים, מתמוסס אל תוך קורות העץ, שוקע במים, מתגנב אל תקרת החיך, אל מפגש הירכיים, מתחת לעפעפיים, היכן שרק הגוף נפגש עם עצמו. הוא חוסם את דרכי הנשימה ומעוור, מדליק את העור ומחרב את הלשון. החול הוא לא פחות מאל פנתיאיסטי שנמצא בכל, נספג בכל, צובע את השמיים ומשרטט את גבולות מובלעת הכפר. הוא אדיר ושברירי כהר שנוטה על צידו ודק כקלף כשהוא נח על העור, שמינית המילימטר בסך הכול.

      והאיש מנהל מלחמה נגדו. אל מול העוצמה האטומה והערמומית של החול, ואל מול הכפר, הוא מנהל ניסויים קטנים משל עצמו, כאילו היה עכבר מעבדה שמודד את היקפי מבוכיו. יש משהו כל-כך מכמיר-לב בניסיונות הקטנים, העקשניים, של האיש. יש משהו נאדר ונוראי בהגיון הפרימיטיבי, המטופש כמעט, של הכפר. כך הופך "אישה בחולות" להיות מותחן, שיש בו מעט מאד תנועה, אבל המתח עדיין נאצר בלבטים, בייסורים, בתכנונים של האיש, כמו מפוח שנדחס עוד ועוד אל תוך עצמו. וכאשר המפוח משתחרר סוף-סוף בסצנת מרדף מופלאה, המילים של אבה קובו כל-כך מדויקות עד שמצאתי את עצמי חורק שיניים ופוכר אצבעות, פשוטו כמשמעו, במהלך הקריאה.

      מעבר ליכולת המופלאה של אבה קובו לגרום לדיוקן הפסיכולוגי ולמותחן להזין זה את זה, עד שאפילו התנודות בין תקווה ואימת-מוות מרגישות כמו טוויסט עלילתי מרתק, מעבר לקריצות המבריקות לעבר אפלטון, קפקא וקאמי, "אישה בחולות" הוא חוויה פסיכוסומטית. אתה קורא סימנים בשחור על דף לבן, שמצטרפים למשמעות, שהופכת לאט לאט לתחושה בלתי נסבלת של עיקצוץ על העור, ופה יבש, וצעדים כבדים, ודפיקות לב מואצות. כשמילים על דף גורמות לך להרגיש עם הגוף, אתה יודע שאתה קורא ספרות גדולה.

      בשתי מילים: יצירת מופת.

      "אישה בחולות", מאת אבה קובו (הוצאת גוונים)