קיס קיס, בנג בנג

במדינה מתוקנת די היה בהרשעה במעשה מגונה בכפייה כדי לחסל קריירה פוליטית של בנאדם. אבל ישראל אינה מדינה מתוקנת; היא מדינה שנשיאה המכהן – גם אם נבצר – הוא אדם שמואשם בשורה של מעשי אונס, שמסרב לעזוב את תפקידו ואת החסינות שמוקנית לו, ומצטייד בשורה של עורכי דין יקרים ו"מקורבים" כדי לפזר בתקשורת דברי בלע על קורבנותיו (לכאורה!) ואחר כך עוד מעז לצאת נגד אותה תקשורת בשורה של שקרים וכזבים.

מעניין להשוות בין סיפור רמון לסיפור קצב משום שלפחות על פניו, אחד מהם עשה את הדברים "נכון", וממילא לא הואשם בעבירות חמורות, ואילו השני, כאמור, נבצר. רמון מיהר לעזוב את משרתו כדי לא להכתים את משרת שר המשפטים וגם כדי לזכות בכמה נקודות בעיני הציבור. רמון, על אף שאין לטעות ולחשוב שהוא שה תמים, לא הסתובב עם פמליה של עורכי דין מהיקרים בארץ, כמעשה קצב, שפיזרו בשמו הצהרות, הכרזות, הכפשות והיעלבויות. ורמון, בואו נזכור, הואשם במעשה מגונה אחד, בבחורה אחת. קצב עומד בפני האשמה בשורה של מעשי אונס, מעשים מגונים בכפייה, הטרדות מיניות, השגת דבר במרמה, ומה לא, בעצם.

ובכל זאת, רמון בחוץ, קצב בפנים. שלושה שופטי בית המשפט השלום הרשיעו את רמון, פה אחד, בעבירת מין. אלא שעבירות מין, מבחינת האפיל הציבורי, הן עניין יחסי. במדינות כמו אפגניסטן בזמן שלטון הטליבאן כמעט ולא היו משפטי אונס (אם בכלל), משום שממילא לאשה אין שום זכות על גופה. באזורים המוארים יותר בארצות הברית, צביטה בישבן תביא לפתיחת ישבנו המטאפורי של אדם. וישראל? הרשעת רמון שמה את ישראל במקום טוב ונעים מבחינת זכות נשים ואנשים על גופם, אלא שהציבור ונבחריו כאן מפגרים בהרבה אחר מערכת המשפט: סקרים אינטרנטיים מראים שרוב מוחץ סבור שההרשעה אינה מוצדקת; אפילו ראש הממשלה "הביע צער" על ההרשעה, יובל שטייניץ לקח את העניין צעד אחד קדימה והכריז ש"יש צורך לבצע תיקונים ושינויים בכל הנוגע לחוקים העוסקים בהטרדות מיניות".

תודה לאל, הדמוקרטיה ורצון העם נשארים מחוץ לדיונים משפטיים, אחרת אללה איסתור ולהקתו מה שהיה הולך כאן, ועם זאת, הריקושטים המרירים של שטייניץ, אלי ישי, פונקציונרים נוספים ו-62% מגולשי וואלה! חדשות (בינתיים), וכותרות כמו "ה' שוחחה עם א' וחיזקה את ידיה" ינחתו פונקט על השימוע הקרב של כבוד נשיאנו היקר. הלה, שממילא משתין בקשת על כללי הטעם הטוב ועל כל עם ישראל, ימשיך לאחוז בקרנות מזבח הנשיאות והחסינות שבאה איתה, רק שכעת יזכה לאהדה מסוימת מאוכלוסייה שלמה של גברים שלא מבינים איך בחורה בגיל של הבת שלהם לא מעוניינת בהם. מכיוון שבישראל כמו בישראל, מדובר באוכלוסייה די גדולה.

אין אלא להתנחם בינתיים בעובדה שאם יש דמות ציבורית שמסוגלת לאחד סביבה את פלגי העם – להוציא רב הזוי כזה או אחר – הוא משה קצב. לאחד בבוז כלפיו, הכוונה. ולו רק משום שבמקום לגזור קופון ציבורי סמלי, מתעקש הלה להישאר במבצרו – נבצרותו – להרוויח משכורת עתק, זכויות פנסיה, ומימון לשכה, ולשסות אדבוקטורים חסרי מצפון בכל אותיות הא"ב שעברו – לכאורה! – תחת ידיו. מאצ'ואיסט זחוח ככל שיהיה רמון, לפחות היו לו את הביצים שלא להגיע למקום הזה. אם כי לכו תדעו, עד הערעור הכול עוד פתוח.