רוח רפאים מעיקה ומדכדכת מרחפת מעל לעולם הבידור הישראלי. היא אורבת לנו בכל פינה, מציצה מבעד למערכונים בטלוויזיה ומאיימת להשחית כל חלקה טובה של הומור מקומי. אפילו המוכשרים שבבדרני ישראל לא מצליחים להתנער ממנה. היא משתלטת על מוצא פיהם, מכערת כל דיאלוג קומי, והיא מיותרת, כל-כך מיותרת. נניח בצד את הדימוי המאיים ונקרא לרוח בשמה: תופעת המבטאים. ממבטא גרוזיני ועד אקצנט רוסי; מרי"ש מתגלגלת ועד חי"ת רטובה; הקומיקאים שלנו מתעקשים לנסות להצחיק אותנו באמצעות שיבושי הגייה מלאכותיים, דיקציה קלוקלת ביודעין, מילים עמוסות בקישוטים עדתיים ובלתי מוצדקים. למה בעצם?
שלישיית "מה קשור" היא אחת מחבורות הבידור העסוקות והמצליחות בארץ. מאחוריה עשרות רבות של הופעות, מאות מערכונים ואלפי מחיאות כפיים. מישהו שמע פעם את ציון ברוך במערכון זה או אחר מדבר "נקי", בלי לקשט את הרפליקות שלו במבטא מלאכותי? האם קרה פעם ששלום מיכאלשווילי גילם דמות שמדברת נורמאלי וללא עיוותים קוליים? אין ולו מערכון אחד בו אסי ישראלוף משתמש בקולו השגרתי והיומיומי, בלי חי"ת של אוקראיני ובלי קו"ף של עיראקי.
רוח הרפאים רובצת גם מעל לאולפן הלילה של ליאור שליין. אחת הדמויות הבולטות שם היא הקוסם וקורא המחשבות בגילומו של שרון טייכר. הטקסטים שבפיו מצחיקים; הדיאלוג שלו עם שליין זורם היטב; אז מדוע, למען השם, טייכר מתעקש לתת לדמות הזו מבטא רומני? האם קוסם צבר, בעל אופי דיבור מקומי, לא יספיק בכדי לגרום לנו לצחוק? גם לאבי גרייניק באותה תכנית ממש יש דמות קבועה. מדובר בדודה פרועה, שמסבירה לנו על שימושים שונים ומשונים שנוכל לעשות בחפצים ישנים. למה קומיקאי מוכשר כגרייניק מוצא צורך לתת לדמות הזו רי"ש גרונית?
חטא גרונית
ישנם מספר הסברים אפשריים לתופעת המבטא הזר בקרב הקומיקאים הישראלים: ראשית, המבטא משמש כדי לכסות על טקסטים חלשים, כאילו הוא אומר בליבו "גם אם איני מצחיק, הקהל ודאי יתפקע מצחוק מהמבטא הפרסי שלי". אופציה אחרת היא שהמבטא משמש אותו לכסות על כישורי משחק לוקים בחסר. קומיקאים שכאלה כבולים בהנחה מוטעית, לפיה שימוש במבטאים זרים מעיד על וירטואוזיות. ההסבר השלישי מדאיג יותר מקודמיו: רוב הדיאלוגים הקומיים על הבמה כמו גם בטלוויזיה מבוססים על מצב בו לפחות דמות אחת חורגת מן הנורמה, מתנהגת בצורה מוזרה, לא הגיונית, בלתי מקובלת. ומה קל יותר מלהפיל את התיק הזה על הערבי, הרוסי או האתיופי? גם כשהמבטא נשען על עיוות סתמי בלבד ואינו משויך עדתית, ההנחה נותרת זהה: דמות מצחיקה היא דמות שמדברת עברית מצחיקה.
שימוש במבטאים זרים עשוי להיות מצחיק - אבל רק במידה שהוא מוצדק. סרג'יו קונסטנצה אבי הז'אנר - קיבל מישראל פוליאקוב את מבטאו הרומני בדין. ב"גבעת חלפון" המציאות היא זו שהייתה מגוחכת ולא סרג'יו. למעשה, הקלפן הרומני היה קורבן המערכת ולא הייתה לנו שום סיבה ללגלג עליו אלא להיפך, לרחם עליו. העובדה שמדובר באיש גלותי וקוסמופוליטי רק מגבירה את היותו נטע זר בסביבה המדברית-הצה"לית. אותו הדין גם ב"השוטר אזולאי": אפרים קישון שם בפיו של שייקה אופיר את המבטא הזר, כדי להעצים את תחושת הבדידות של אזולאי טוב הלב. עובדת היותו של אזולאי שוטר מזרחי, שניצב מול מערכת אשכנזית אטומה בראשות המפקד ליפקוביץ' היא מרכיב חשוב בעלילת הסרט. דוגמה נוספת לשימוש מוצדק במבטא אצל דמות קומית, מספקת לנו מדי שבוע "ארץ נהדרת". מריאנו אידלמן לא יורי, רועי מגלם את דמותו של נער רוסי, שמת להפוך לאחד מאיתנו, אך המבטא מונע ממנו כל סיכוי להשתלב בכיתתו כשווה בין שווים.
המבטא הזר והשפה המשובשת הן ירושות שניתנו לקומיקאים בני דורנו, אבל אלו מתעלמים מהסעיף בכתב הצוואה, שנוגע לתנאי השימוש במבטא. עד שהעניין יופנם, נאלץ כולנו להמשיך לצחוק מאותם מאפיינים משעממים, שבלוניים, תפלים ומעליבים, הלקוחים משיעורי הדרמה במתנ"ס. כל דמות של מורה בבית-ספר תוסיף לדבר בשי"ן שורקת; לכל דמות של דודה יהיה רי"ש של עמי איילון; כל אסיר בכלא יצעק בחי"ת ועי"ן; אם זה לא היה עצוב, היינו צוחקים.