ביום ראשון, עקבתי אחרי אדם שישב בבית קפה ברחוב גרוזנברג. הוא היה גבר שקוף נוכחות, אך יכולתי להעריך כי הוא משכיל במידה מסוימת. זאת בעקבות העובדה שהחזיק את חפציו המעטים בשקיק של הוצאת רסלינג. כמוני, הוא נמנע מלדפדף בעיתון הבוקר שהיה מונח לפניו ופשוט ישב בגפו עם ספל קפה. ניכר כי הוא היה בדרך לעבודתו אך בכל זאת הוא לא מיהר ובהה בחותרים ושבים בנהר הירקון. בדקות בהן התבוננתי בו הבחנתי בכל ניואנס; כשהמלצרית דיברה אליו הוא כיווץ את גבותיו, ידעתי כי קולה הצפצפני מפריע לו ובהתאם הוא קיצר בשיחה והיה מאוד עניני, כשהרוח הרימה לריקוד קבוצת עלים הוא קפא, והביט במחזה בהשתאות. כשהוא קם, קמתי אני אחריו וצעדתי תוך שמירת מרחק של 3 מטרים מבלייזר הקורדרוי הירוק שלו. ירד גשם והוא שלף מן השקית שלו מטריה קטנה. צעדיו לא חשו בעקבות הגשם ואני נרטבתי מאחוריו.
הגענו למגדלי עזריאלי, הקורדרוי נכנס למגדל העגול והזדרז לתפוס מעלית מלאה בשכירים. ידעתי כי לא אדע באיזה קומה הוא ירד, אז נכנסתי ברגע האחרון פנימה והסתובבתי במהירות לכיוון הדלת. מפאת הצפיפות נדחקתי בדיוק לפניו והרגשתי שהשיער הרטוב שלי נוגע בו. לא, זה לא היה ארוטי, זה היה נורא. כשהוא יצא, לא יצאתי אחריו, קלטתי בזוית עיני שלט של משרד טלמרקטינג ותקפה אותי סחרחורת איומה. המשכתי לעלות במעלית וירדתי בקומה 22. היא היתה בשיפוצים אך ריקה מאדם. התיישבתי על דלי-סיד-ריק וחיברתי את מטען הפלאפון שלי לשקע בקיר החשוף. הראש שלי היה מוטל בין ידי כך שמחשבותיי הציפו אותי לכיוון העיניים וחשבתי על זה שהעולם הפנימי, עשיר יותר מהמציאות נולדים סיפורים, ואז שפשפתי את העיניים ונשבעתי שלעולם לא אטול יותר חלק פעיל בסיפורים שלי כי תנועה מזמינה מעלית למציאות.
שעה ועשרים דקות מאוחר יותר, חוש הריח שלי קלט ניחוח חצוף של קפה, החלונות היו פרוצים והרוח קרר אותי, בעל כורחי קמתי והלכתי בעקבות הריח. בחדר משרדי נטוש ישבו קבוצה של אנשים צעירים. היתה שם בחורה שדמתה לי מאוד אז נכנסתי פנימה בביטחון. בחור אחד גבוה סימן לי לשבת והמשיך לדבר בעדנה על איכות הסביבה, מאחורי ישבו על מחצלת מוטי קירשנבאום ולוני הרשקוביץ'. הרגשתי יותר טוב וקיבלתי קפה בספל חרסינה בצבע חום, כמו בירושלים. ביום ראשון האחרון, הצטרפתי לקבוצה המחתרנית "תל אביבים למען האמנות". פגישות מול גלריות, ניימדרופינג וספרות פופולארית היו מנת חלקינו אולי התשנו אחד את השני אבל היינו יחד.
גם מוח אפשר ללפף בנילון נצמד
ביום שלישי הלכנו כולנו לערב קריאת שירה בבר מאולתר הממוקם על הגג של בנין "חדשות" לשעבר. ישבנו סביב שולחן MDF ושתינו גולדסטאר בכוסות שקוררו מראש. לפני שהערב התחיל שמענו החלונות הגבוהים ושרנו בפזמון ביחד עם ג'ודי. אני עשיתי עם השפתיים וחשבתי לעצמי איך הבדידות לוקחת אותי ממקום למקום. אחר כך הזמנתי טוסט. בלי סדר מסוים ובלי מנחה עלו אנשים מהשולחן שלי ומשולחנות סמוכים וקראו שירה-פרי-עטם. לא הצלחתי להסתיר את הציניות שלי, עיני התגלגלו שוב ושוב בעוד שאני מבינה מדוע משתמשים בפועל ח.ט.א בהקשר פואטי. בשולחן שלידי, נער עם משקפיים ושיער שומני ניסה לפתח דיון פילוסופי על האדם שיכבה לנצח את האור בנתב"ג, "זה יקרה יום אחד אתם יודעים?" הוא שאל בחשיבות עצמית.
כישלונו של הערב לא היה טמון בכך שהטקסטים לא היו טובים, חלילה, זו המונוטוניה הניגון החוזר והמליצות המוגזמת שבהם השירים הוקראו. צימוקים צימוקים התחלפו משוררים בקהל ודיברו קרביהם כמו קשת נרצעת על מסור. הנערות שקראו שירה היו שבריריות ומוזרות. רובן ככולן התלבשו-שחור, אך בעילפוף קול מתקתק הן כבשו את המיקרופון והיו נשיות באופן התואם את גילן הצעיר.
בימי הרנסנס היו מגישים במשתאות טווס מזוגג בסוכר. כמו בכפל מבצעים, הנוצות הצבעוניות ביחד עם הסוכר המנצנץ עוררו כפילות דביקה אך מעוררת הוד. "אללי", קראתי כשהגיע תורי, "זה מה שקרה מאז שהביאו ארצה ג'ינג'ר וליצ'י - קיטש להמונים במחנה יהודה [פאוזה דרמתית] ההיסטוריה חוזרת בדרכים נסתרות".
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי כל קשר בין המדור למציאות מקרי ושקרי, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד ***