מכור לקלאק

זה רק עניין של זמן עד שהניינטיז יחלחלו חזרה אל המוזיקה העדכנית. עבור מי שהעשור ההוא נגמר בשבילו קצת אחרי שהתחיל – כמוני - אלו בשורות איומות. עם זאת, כשרק נפתחו שנות התשעים, היה נדמה שהן עומדות להיות עידן נפלא, עם כל הדאנס החלוצי והראשוני, השילובים המהפכניים בין Fאנק למטאל ואלקטרוניקה לרוק'נרול, וכמובן הפריצה החזיתית של האלטרנטיבה הרוקית אל המיינסטרים: נויז, גראנג' ומטאל. במילים אחרות - ברגע שתסתיים השפעת האייטיז הנוכחית על העולם המוזיקלי של המאה-21, אם כל הרטרו הניינטיזי שינחת לנו על הראש יתמקד בשנתיים-שלוש הראשונות של העשור ההוא, יהיה בסדר. האלבום החדש והמצופה כל כך של הקלאקסונז הוא יריית הפתיחה הלא רשמית של העידן הזה. ואכן, הוא מתכתב עם כמה מהרגעים היפים של ראשית הניינטיז.

מכירים את הפנטזיה הזאת של לשוב לגיל צעיר יותר עם הניסיון והידע שצברתם במהלך השנים? תארו לכם את EMF, בלר ו-Ned's Atomic Dustbin יוצאים למסע בזמן בטארדיס של ד"ר הו, לומדים את כל הטריקים של להקות האינדי-פופ והפוסט-Pאנק העדכניות, ואז חוזרים אחורה בזמן. במקום להוציא את אלבומי הבכורה התמימים והישירים שלהם, הם היו מתאגדים לסופר-גרופ אחד, שבגוף צעיר מוציא אלבום יצירתי ומשוכלל בהרבה, תחת השם קלאקסונז. התקליט שלהם בהחלט אינו ישיר, לא מוזיקלית ולא טקסטואלית. הוא מורכב, מבלבל, סוער ובו בזמן מפוצץ בלחנים פופיים קליטים.

האמת היא שציפיתי לחדשנות של ממש מהקלאקסונז, וקיבלתי אותה רק באופן חלקי. אבל רבאק, זה בקושי אנושי לעמוד במערך הציפיות שהם ארגנו לעצמם, והם קיימים כלהקה רק כשנה. המהלך המבריק ביותר בדרכם הקצרה והאינטנסיבית של הרוקרים הלונדונים, היה החיבור ל-Kitsune - אחד הלייבלים האלקטרונים הרותחים של השנתיים האחרונות. אלה שיחררו עבורם את הסינגל "Atlantis to Interzone", בתוספת רמיקסים של דיגיטליזם, Van She ואחרים בנוסף להופעה באוסף פנטסטי של הלייבל. חשוב לא פחות: "אטלנטיס טו אינטרזון" בגירסת המקור, הוא חתיכת שיר היסטרי. סירנות אסיד-האוס בסגנוןKLF, תופים מלוכלכים מנגנים דיסקו, גיטרות דיסטורשן מלאות ביצים ומקהלה המונית שרה את הפיזמון, כאילו היה לקוח מאיזשהו מחזמר. זה השיר הכי טוב של הקלאקסונז ואחד המבריקים של העשור בכלל.

האי.פי הנהדר שלהם "Xan Valleys", כלל שלושה משהשירים שמופיעים עכשיו בתקליט וגם את הקאוור שלהם ל-"The Bouncer", להיט רייבים בריטי מ-92' של Kicks Like A Mule. הקטע הקצרצר והמתומצת הזה נשמע כמו מה שהיה קורה אילו מייק סקינר היה בוחר להפוך את דה סטריטס שלו לפרוייקט רוק מזוהם. היה אפשר בקלות להגדיר אותו כרייב-Pאנק, מאחר ויש בו את שניהם, אבל העיתונות הבריטית כבר מכנה את תופעת הקלאקסונז בשם Nu-Rave. את המינוח הזה טבע באסיסט הקלאקסונז, ג'יימי ריינולדס, כדי לבאר את הקשר בין הרוק שלהם לימים הלוהטים של הדאנס והרייבים בבריטניה של הניינטיז (ואגב, יש אומרים שטבע את המונח ג'ו דניאל מ-Angular, הלייבל הראשון שהחתים אותם. המריבה על זכויות היוצרים, קרוב לוודאי, בדרך).

חותם האיכות המוצדק והחדשני של Kitsune והבדלתם כ"ניו-רייב" מכל הPאנק-Fאנק והפוסט-Pאנק מסביב, הפך אותם במהרה לשם החדש, שכולם מתים לדפוק לו את הרמיקסים הכי מפוצצים שאפשר. הסינגלים הבאים של הקלאקסונז הפכו לדבר הכי מסקרן באינדי הבריטי בזכות הרמיקס על הבי-סייד, לא פחות מאשר בזכות השיר המקורי. בלטו במיוחד הרמיקסים המעולים של סימיאן מובייל דיסקו ל"מאג'יק" ושל ארול אלקאן לסינגל הנוכחי "Golden Skans". הבעיה , עם הגעתו של התקליט, היא בעצם האשליה שהרמיקסים האלה יצרו. הגרסאות האלקטרוניות החדשות מתחו את גבולות האינדי-רוק של הקלאקסונז, הרבה יותר משהלהקה מותחת אותם בעצמה. או במילים אחרות – לרוב הרמיקס היה מעניין יותר מהשיר שקדם לו. התקליט השלם לא מכיל את הרמיקסים, באופן טבעי, אבל גם ההרפתקנות שבו אינה עולה על גדותיה.

בנוסף, קשה שלא להתאכזב מהסאונד שאירגן להם ג'יימס פורד, במיוחד מאחר ומדובר באחד האנשים המקוריים של התקופה. פורד הוא חצי צמד המפיקים-רמיקסרים הפורה סימיאן מובייל דיסקו. היה ניתן להניח שהוא ייקח אותם למפגשי רוק ואלקטרוניקה מרהיבים, אבל במקום זה הוא סגר אותם באופן מוזר בסאונד רוקי חנוק, שכאילו מוחץ את כל הרעיונות הססגוניים שמתרחשים שם בין הנגנים.

עד כאן הקיטורים. מתחת לכל ההייפ והרמיקסים ניצבת להקה מיוחדת, שהנשמה שלה אמנם הזויה, אבל יש לה נשמה. אם נביט אחורה, בחודשים הראשונים של השנים האחרונות הגיחה בכל פעם להקת אינדי-רוק בריטית שונה, שכבשה שם את הביקורות ומצעדי המכירות. כזאת שרבים אהבו להגדיר כ"דבר הבא", גם אם היא לא בדיוק המציאה משהו שלא היה שם קודם. פרנץ פרדיננד ב-2004, בלוק פארטי ב-2005 וארקטיק מאנקיז ב-2006. יש בהחלט דמיון בין הקלאקסונז לשלוש הללו, אבל הם גם מוזרים וססגוניים מדי על מנת לדמות להן באמת. הקלאקסונז עומדים עם פחות רגליים על הקרקע מאלה שקדמו להם. הם מתעניינים במאגיה שחורה ואליסטר קראולי ("מאג'יק"), כותבים על נושאים ודימויים שלקוחים מעולמות של פנטזיה ומדע בדיוני ("חצי אדם חצי סוס" ב-"Four Horsemen of 2012 "), טובעים בעיבודים פסיכדליים אפלוליים, שמזכירים לא פעם את הסופר פרי אנימלז ("Forgotten Works" ו-"Isle of Her" המשובח).

ולמרות כל הפוסט-פוסט-פוסט, נדמה שהם עושים את הדברים ממקום פחות ציני, יותר בשביל הכיף. כמו למשל הקאוור שלהם ל- "Not Over Yet" של גרייס, להיט הפופ-קלאב-טראנס מ-93' מבית היוצר של פול אוקנפולד. הגירסה של הקלאקסונז אמנם מחרעת את האמא למקור, אבל ממש לא לועגת לו או מתעסקת בהפוך על הפוך. הילדים פשוט אוהבים אלקטרוניקה ופופ, אבל מנגנים רוק. ובגלל זה, כנראה, למרות ש-"Myths of the Near Future", אלבום הבכורה שלהם, הוא לא כל מה שציפיתי לו, אני אוהב את הקלאקסונז. אני מאמין להזיה שלהם, ומאמין שלא צריך לקחת אותה בכזאת רצינות. בתור ממתק זה עושה חשק לעוד.

קלאקסונז, " Myths of the Near Future" (הליקון)